"תמונות יפואיות 2" מרגיש כמו סרט בשנקל

בערך 100 אלף ישראלים באו לראות את "תמונות יפואיות" כשהוא יצא לאקרנים לפני כשנה וחצי. זה נתון מצוין לסרט ישראלי בן זמננו - לראיה, רק ארבעה סרטים מקומיים מכרו 100 אלף כרטיסים ומעלה ב-2025 - ועל זה מגיעות כל המחמאות לבמאים-כותבים אריק לובצקי ומתי הררי. הרי כל יצירה כחול-לבן שיש לה קהל היא עניין מבורך. אלא שדבר אחד העיב על שמחת "תמונות יפואיות", והוא נכון גם להמשכון שלו שיוצא השבוע: לא כל דבר שמביא צופים לאולמות הקולנוע הוא סרט.

"תמונות יפואיות 2" בנוי בדיוק כמו קודמו, שמצדו היה בנוי בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה שעליה התבסס, שמצדה התבססה על הטורים והספרים מאת מנחם תלמי: זאת לא עלילה רצופה אלא סדרת סיפורונים, כולם בכיכוב "הג'מעה" המוכרת, חבורה של גברים יפואיים שנמצאים איפשהו על התפר שבין גנגסטרים לפרלמנט שישי. הצפייה מזכירה בינג' טלוויזיוני, החל מהפתיח שנראה לקוח מהמסך הקטן וכלה במעברונים הגרפיים שמופיעים בין הסיפורים. אבל אם "תמונות יפואיות 2" אינו נחווה כסרט, זה לא בגלל הווייב הטלוויזיוני שלו. זה בגלל ששום דבר בו לא מנסה אפילו להעניק חוויה קולנועית.

צד אחד של הבעיה הוא ערכי ההפקה: "תמונות יפואיות 2" נראה כאילו תוקצב מהקופה הקטנה של סרט אמיתי. זה היה ככה גם בסרט הראשון, אבל אחרי ההצלחה הקופתית שלו קשה להתייחס לזה בסלחנות, מה גם שהבעיה האמיתית אינה התקציב - בכל העולם נעשים סרטים עשירים בתקציבים עניים - אלא החפיפניקיות של מה שנעשה איתו. זה בולט במיוחד בשניים-שלושה רגעי האקשן, שנראים כאילו נוצרו במגמת קולנוע בתיכון. ו"תמונות יפואיות 2" לא רק נראה כמו סרט בשני שקל: התחושה היא שהוא גם נכתב בשעתיים.

על פניו יש כאן קונספט: הסיפורים שמרכיבים את הסרט כוללים רגעי פלאשבק לסיפורים קודמים. אלא שהפלאשבקים המדוברים הם בסך הכל אנקדוטות - איך מישהו זכה בכינוי שלו, איך ההוא וההיא הכירו, כאלה - ואילו הסיפורים שעוטפים אותם אינם עונים כלל להגדרה של סיפור. זה בולט כבר בפרק הראשון, שבו הג'מעה מקבלת כסף כדי להרחיק פיזית גבר מאישה, אבל היא אומרת שהיא אוהבת אותו, אז הג'מעה מוותרת לו. זהו, זה הסיפור. קונפליקט? מכשול? לא בסרט הזה. וזה עוד כלום לעומת הסיפור שבו חזוקה (מוטי בן ישי) מקבל הוראת רופא לעשות דיאטה, אבל הוא מרמה וממשיך לזלול בסתר, רק שבסוף - בחיי שזה לא שווה אזהרת ספוילר - בדיקות הדם שלו יוצאות פיקס, כאילו הוא נצמד להוראות של הדוקטור. הסבר? סיבה? שוב, לא בסרט הזה. ומילא שזאת כתיבה רעה; זה גם לא מצחיק. 82 דקות נמשך ההמשכון, ובחיי, לא קרה שחייכתי.

שני סיפורים ברצף שולחים אנשים בריצת אמוק לשירותים. אז מילא הומור קקי-פיפי - בסדר, אז רק קקי - אבל למה פעמיים רצוף? או הסיפור על אחותו של יעקב (שלומי קוריאט), שאיזה ברנש מעליב אותה: היא מחליטה לנקום בו, אז היא גונבת לו יהלומים. מחליטה, לוקחת בלי ששום דבר יעמוד בדרכה, וזהו. תחשבו איך סרט הנקמה האהוב עליכם היה נראה אם הוא היה כתוב ככה: עשית לי משהו, החזרתי לך, הסוף.

תראו, ל"תמונות יפואיות 2" יש גם כמה נכסים. למשל אורי גבריאל בתפקיד סלומון, מנהיג הכנופייה והקריין; למשל השפה הייחודית של תלמי, שכמו בסרט הראשון, הכתיבה לא מצליחה להרוס. ואולי הטענות שלי על התסריט ועל ערכי ההפקה אינן רלוונטיות בכלל, כי ייתכן שהתחושה שלי שזה בכלל לא סרט עולה בקנה אחד עם הכוונות של לובצקי והררי. אולי הם התכוונו מראש ליצור בינג' טלוויזיוני באולם גדול?

האמת היא שבסופו של דבר, שני חלקי "תמונות יפואיות" אינם חומר לביקורת קולנוע. הם הרי לא סרטים. כשכתבתי על הראשון נמנעתי מלהעניק לו ציון כלשהו, מתוך מחשבה שלא הגיוני לדרג לא-סרט כסרט; גם הפעם אחסוך לכל הצדדים את העניין הזה של הכוכבים, ואסתפק בשורה תחתונה: אם אהבתם את "תמונות יפואיות", אין סיבה שלא תאהבו את סרט ההמשך שלו. הוא אותו הדבר, ואפילו יותר.