על פניו, "הדו-קרב האחרון" הוא סרט על אחים לנשק שפערים חברתיים, כלכליים ואישיותיים הופכים אותם לאויבים, וכפי שהשם מרמז גם לצדדים בדו-קרב. אלא שזה לא סופו של דבר, להפך: הדו-קרב, או לפחות חלק ממנו, מופיע כבר בסצנת הפתיחה. דווקא המהות האמיתית של הסרט, עצם השאלה "על מה זה", לוקחת את הזמן שלה - ואורך הנשימה של התסריט המצוין הזה הוא אות לאמונה יוצאת דופן באינטליגנציה ובסבלנות של הצופים. בשלב הזה כבר ברור אמנם שזאת אמונה טפלה, לראייה 17 מיליוני הדולרים האומללים שהפקת ה-100 מיליון דולר הזאת הניבה עד כה בקופות בארה"ב, אבל עדיין.
אנחנו במאה ה-14. ז'אן דה קארוז' (מאט דיימון) וז'אק לה גרי (אדם דרייבר) הם לוחמים בצבאו של המלך שארל השישי וחברים קרובים, אלא שבאזרחות דה קארוז' בקושי שורד כספית, ואילו לה גרי מחובר לעטינים של רוזן נהנתן (בן אפלק) שנותן לו ליטרלי כל דבר שהוא מבקש. וקנאה היא רק הדבר הראשון שמעכיר את היחסים: מהר מאוד מצטרפים אליה גם אינטרסים סותרים, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות שאשתו הטרייה של דה קארוז', מרגריט (ג'ודי קומר), תהיה עוד נדבך בסכסוך המתהווה הזה.
"הדו-קרב האחרון", שמבוסס על רומן מאת אריק ג'ייגר (שמצדו מבוסס על סיפור אמיתי), מוגש לצופה כרשומון: אנחנו רואים את ההתרחשויות משלוש זוויות, השתיים של הגברים ועוד אחת שעדיף לא לחשוף מראש דרך העיניים של מי היא מסופרת. ואם בתחילה נדמה שזה פשוט יכריח את הצופה לבחור בעד מי הוא, המבנה הזה הוא שמאפשר לסרט את ההתבייתות האיטית, הנבונה, על הלב הרגשי והסיפורי שלו. תכלס, אני לא חושב שקיבלתי אפילו מושג ראשוני לגבי ה"על מה זה" לפני שחלפו לפחות 70 מתוך 152 הדקות.
אני מניח שזה נשמע קצת מעיק - צרפת, ימי הביניים, רשומון, שעתיים וחצי וכל זה - אבל כבר אמרתי שיש כאן תסריט מצוין, והוא חלק ממה שהופך את "הדו-קרב האחרון" לחוויית צפייה מתגמלת לכל אורכו. על התסריט הזה חתומים דיימון, אפלק וניקול הולופסנר ("דיברנו מספיק", "האם אי פעם תסלחי לי"), ובעוד שהיח"צ חוגג את שיתוף הפעולה המחודש של יוצרי וכוכבי "הסיפור של וויל האנטינג", האמת היא שהקאמבק הכי מסעיר כאן הוא של הבמאי רידלי סקוט, שבגיל 83 עשה את הסרט הלא-מבאס הראשון שלו מאז "אנשי המזימות" ב-2003.
סקוט, מי שביים בין היתר את "גלדיאטור", לא מנסה לרגע להפוך את סרטו הנוכחי לספקטקל היסטורי כמו הקשקוש האובר-רייטד ההוא עם ראסל קרואו. "הדו-קרב האחרון" הוא לא מה שנקרא בלעג (מוצדק על פי רוב) "סרט תחפושות" אלא סיפור מונע-דמות, ליתר דיוק דמויות, עם המון בשר דרמטי שמוציא מצוות השחקנים כולו הופעות פשוט מיטביות - וואי, איזה שארל השישי עושה אלכס לות'ר מ"סוף הפאקינג עולם" - ועם ישורת אחרונה שהיא סדרה של מכות מכוונות היטב אל הבטן.
כמו שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי את בן אפלק *משחק* במקום להיות בן אפלק, ככה אני לא זוכר מתי ראיתי סרט אמריקאי שיש לו משהו פמיניסטי להגיד והוא לא דוחף את זה עם זונדה ישירות אל קיבותיהם של הצופים. לא איכנס כאן כמובן לפרטים, אבל כש"הדו-קרב האחרון" מגיע לנקודה הזו, הצופה כל כך טעון שהוא אנוס להפנים אותה - לא כי שוב פמפמו לו איזה מסר נכון פוליטית, אלא כי הציגו בפניו עוולה שהוא עצמו שותף לה. אם זה נשמע מעט סתום ללא פירוט נוסף, אני מנחש ומקווה שלאחר הצפייה תראו את זה קצת כמוני: אפלק, דיימון, הולופסנר וסקוט גרמו לי לרגע לחשוב כמו דוש רק כדי להראות לי איך ומאיפה באה תפיסת העולם הדושית, וזה לטעמי פשוט מבריק.
דיימון אולי ראוי לשבחים גדולים יותר על ההופעה המאופקת שלו ב"מים שקטים", אדם דרייבר הוכיח עוד קודם שהוא מגדולי הדור ורידלי סקוט בכל זאת ביים איזה "בלייד ראנר" ואיזה "הנוסע השמיני" לפני שהוא התחיל לבאס, אבל "הדו-קרב האחרון" הוא חתיכת נוצה בכובע של כל הנ"ל (ועל הדרך הוא גם מבסס את ג'ודי קומר כשחקנית השנה אחרי ההברקה של "לשחרר את גאי"). זה סרט כמו פעם, כמו בשנות ה-60-70 הבלתי נשכחות של הקולנוע האמריקאי: חזק, קשה, נבון, לא מתחנף, מאת בגירים ולמען בגירים. כבר לא עושים אותם ככה (ונתוני הקופה מבטיחים שגם לא יעשו, אבל וואלה לא באתי לבאס).