ההחלטה שעיכבה את "בנות כמונו" לגמרי השתלמה

ב"בנות כמונו", סרט שבו כל הדמויות הן מקרי רווחה וכל הדרמה היא תולדה של מצוקה, אין אפילו רגע אחד של זום אאוט אל התמונה הגדולה, אל ההקשר הרחב של החיים בשכונות הרעות של הארץ הזאת. זה רק הסיפור הפרטי של צעירה אחת שהעולם שלה סוגר עליה, ושל מה שקורה לה כשהיא פוגשת צעירה אחרת שמצליחה לגעת בה דרך כל השכבות של המגננה וההרחקה. ואני אוהב המון דברים בסרט הזה, אבל את הבחירה הזו של הבמאית לי גילת והתסריטאית-שחקנית בת אל מוסרי אני הכי אוהב. כי הן סומכות על הצופים שיראו לבד את התמונה הגדולה דרך המקרה הפרטי, כנראה כי הן יודעות מה קורה לסרטים שמתעקשים לעסוק בהקשר הרחב. במקרה הטוב הם יוצאים מטיפניים; במקרה הרע הם יוצאים תשדירי שירות.

שחר היא נערה בסיכון, תושבת בת ים שאביה מאושפז במוסד פסיכיאטרי ואמה שורדת בקושי כלכלית ונפשית. שחר לומדת ב"בית גילה", מסגרת לנערות עם בעיות דומות וגם מאוד שונות, ושם היא פוגשת מורה-חיילת בשם פרי, שנראית נחושה לחדור דרך השיריון שלה. כשברקע מתקרבת בת המצווה של מורן, אחותה הקטנה של שחר, "בנות כמונו" מאותת לאן הוא הולך: הרגע שבו הגיבורה שלו תהיה בבת אחת גם הילדה-ההורית שהיא כבר רגילה להיות, וגם הנערה הסקרנית - במובן האנושי, במובן המיני - שהיא אמורה להיות ושמגיע לה להיות.

מוסרי, שכתבה את התסריט בהשראת אירועים מחייה, משחקת את אמה של שחר. זה תפקיד קשה, כפוי טובה, והיא מגלמת אותו באופן מושלם: רגע מתחשק לבעוט בה, רגע לחבק. היאלי יוסף זאדה מצדה עושה תפקיד ראשי פשוט נפלא, והפרסים ששתיהן קיבלו - זאדה בפסטיבל הסרטים חיפה ומוסרי באופיר, על תפקיד משנה - הם חד משמעית מהמוצדקים. אלא שדווקא הצלע הגברית, דמותו של האבא, היא זאת שמשאירה את הרושם החזק ביותר - בזכות הופעה פשוט אדירה של יעקב זדה-דניאל (עוד אופיר מוצדק) ובזכות העשייה של גילת ומוסרי, שיש בה חדות גדולה וגם חמלה גדולה.

"בנות כמונו" לא מחפש אשמים. הוא מציג תמונת מצב מורכבת, תוצאה של נסיבות שאיש לא בחר בהן, ואת ההתמודדות של הדמויות עם כל החרא הזה. אז כן, אבא של שחר דפוק לגמרי, אבל יא אללה איך הוא אוהב אותה. וכן, הפרי הזאת (הדר דרור) מגניבה, אבל לפחות מהלך אחד שלה בסרט הוא יציאה אולטרה-מסריחה. מורכבות, זה הקטע. אנשים, זה הסיפור. לא ייצוגים.

קראתי שהפקת הסרט התעכבה בגלל ההתעקשות של היוצרות על ליהוק שחקניות לא מקצועיות לתפקידי התלמידות בבית גילה, ואני חושב שזאת החלטה שהשתלמה בתועפות של אותנטיות. בכלל, זאת הייתה החוויה הכי מובהקת שלי מ"בנות כמונו": האמנתי לסרט הזה. האמנתי לו כמכלול, והאמנתי פרטנית לכל סצנה. הוא הצחיק אותי, הוא ריגש אותי ופה ושם הוא זעזע אותי, אבל בלי לגרום לי לחשוב שמנסים לטלטל אותי בכוח. אז בסדר, יש איזה רגע במסיבה שקצת צרם לי סגנונית ואולי-אולי יש כמה דמויות ועלילות משנה שסובלות מתת-פיתוח, אבל זה בשוליים של השוליים. אלו 87 דקות מהודקות, חזקות, תפורות בעריכה מדויקת ומעוטרות בפסקול מעולה ומאוד נוכח, החל ב"זה בדם שלי" של טדי נגוסה ויסמין מועלם שפותח את הסרט וכלה ב"מיליון דולר" של נועה קירל שסוגר אותו.

"בנות כמונו" מתקיים לגמרי בתוך התמונה הגדולה, אבל הוא עושה זום אין, ושם מתגלה מה שתמיד נחשף מתחת לסטטיסטיקות ולתדמיות: בני אדם. רק בני אדם.