אלסנדרו (אדוארדו לאו) וארטורו (סטפנו אקורסי) ביחד כבר 15 שנה, והם בהחלט מרגישים את השחיקה אבל איכשהו חיים איתה. זה משתנה עם הופעתה של אנה-מריה (יסמין טרינקה), חברה מהעבר שמבקשת מהשניים להשגיח למשך כמה ימים על הילדים שלה בזמן שהיא עוברת סדרת בדיקות בבית חולים. במובן הזה, "אלת המזל" לוקח את האמת הידועה על מה שילדים עושים למערכות יחסים ומעניק לה טוויסט: מתברר שהשיט הזה קורה גם כשלא מדובר בילדים *שלכם*.

אבל של מי בעצם הילדים האלה? השאלה הזאת מלווה את הסרט לפחות למשך מחצית מאורכו, והיא חלק ממה שמייחד אותו. כי בעוד שהתמה המוצהרת של היצירה היא המזל - לא סתם קוראים לה ככה, היא בהחלט מציגה שאלות על מה שמכתיב את גורלו של אדם - המכנה המשותף לשלל הקשרים האנושיים שמוצגים ב"אלת המזל" הוא השאלה "מי אני בשבילך". והבמאי פרזן אוזפטק משחק על זה חכם, כלומר מצד אחד גורם לצופה לתהות על מהות היחסים בין הדמויות, ומצד שני מכריח את הדמויות עצמן לשאול את השאלה הזאת בנוגע לחברים, בני משפחה, מאהבים ומאהבים לשעבר.

רגע, אני גורם לזה להישמע כבד כשזה בכלל לא. "אלת המזל" ממוקם בתוך משולש גבולות ז'אנרי של דרמה (או אפילו מלודרמה), קומדיה (לא מסוג צחק-בקול-רם, אבל לגמרי קומדיה) ואימה (לא הבהלות, בטח לא זוועות, אבל זה קיים שם מהסצנה הראשונה). זה גם לא מסוג הסרטים שמכוונים אל האינטלקט; זה סיפור על אהבה במשבר, והוא נוגע ללב הרבה לפני שהוא מתנחל בתוך הראש.

לאימפקט הרגשי אחראים מן הסתם הבימוי של אוזפטק והתסריט שכתב במשותף עם ג'יאני רומולי וסליבה אנפיאני, אבל גם סדרה של פגיעות בול במחלקת הליהוק. טרינקה לגמרי גונבת את הסרט בתפקיד האישה שברור שעברה כמה דברים בחיים אבל לא ברור מה, הדינמיקה בין לאו ואקורסי משכנעת לכל אורך המסלול של רכבת ההרים הזוגית של אלסנדרו וארטורו, אפילו הילדים (שרה צ'יוקה ואדוארדו בראנדי) ממש נהדרים, משקפים בדיוק את האנרגיה המצופה מהצאצאים של אם יחידנית עם נפש ולשון משוחררות מאוד.

סביב הצירים המרכזיים האלה מניע אוזפטק גלריה שלמה של דמויות משנה, החמולה שמקיפה את אלסנדרו וארטורו - ביניהם טרנסג'נדרית, זוג מתכננות חתונה, מהגרת מאפריקה וזוג שחי לגמרי בשלום עם העובדה שהוא לא זוכר כלום, "ממנטו" סטייל. אין לכאורה שום קשר בין האנשים האלה לעלילה המרכזית, ואפשר לפטור אותם כסוללה של הרפיות קומיות, אבל אני חושב שהם שם בגלל אותו "מי אני בשבילך". רק מעגל חברים, אבל כזה שהסרט בוחן גם את הנאמנות שלו לגיבורים וגם את השאלה איך הם מגדירים אותם בבחינת "ספר לי מיהם חבריך" (עניין שמתבטא אמנם רק בסצנה אחת, אבל וואחד סצנה). 

הקולנוע אוהב את המזל, את הגורל. וודי אלן עשה סביבו את אחד מסרטיו הטובים ביותר, "נקודת שבירה"; רק לפני שבוע התפעמתי מ"רוכבי הצדק" הדני שמסתובב בדיוק בטריטוריה הזאת, ואפשר לדבר בהקשר הזה על יצירות קוטביות כמו "בדיוק כשהתאהבנו" מצד אחד, "אפקט הפרפר" מצד שני ו"נער החידות ממומביי" מצד שלישי. אבל ההתעסקות החוזרת הזאת הופכת את העניין באופן טבעי למעט נדוש, והטוויסט של "אלת המזל" מפיח בו חיים חדשים לגמרי. כי אם אנחנו לא מאהבים אבל אני אוהב אותך, אז מי את בשבילי? אם אלה לא הילדים שלי אבל הם בוטחים בי, אז מי אני בשבילם? ואם נמאס לך לי ממך אבל בער לי בנשמה כשבגדת בי, אז מי אתה בשבילי? פרזן אוזפטק גורם לנו להבין שהתשובות לשאלות האלה עשויות להכתיב גורלות לא פחות משאלות "גדולות", וזה נותן לסרטו המהנה מאוד, המשוחק היטב והמרגש נורא גם שכבה עבה ועשירה של ערך מוסף.