"יצורים נבונים להפליא" עסוק מדי בלהיות פיל-גוד

פה ושם יש קסם בסרט הזה. הוא מורגש בפתיחה, כשאנחנו מבינים שהסיפור הזה מסופר לנו על ידי תמנון שתופס תחת על המין האנושי; הוא חוזר ברגעים שבהם סאלי פילד, בת 79, מזכירה למה יש מאחוריה שני אוסקרים, שני גלובוסים ושלושה אמי. אבל הקסם של "יצורים נבונים להפליא" (Remarkably Bright Creatures) החדש בנטפליקס לא באמת עובד, כי רוב הזמן רואים את השפן מסתתר בכובע ואת הקלף שמתחת לשרוול. הבימוי של אוליביה קולמן ("שירת סרטני הנהר") והתסריט מאת ג'ון וויטינגטון ("לגו באטמן") פשוט מתאמצים מדי.

פילד מגלמת את טובה סאליבן, אלמנה שעובדת כמנקה באקווריום עירוני. שם היא מפתחת סוג של ידידות עם התמנון מרסלוס (קולו של אלפרד מולינה), שמצדו משקיף עליה ועל הנעשה מעבר לזכוכית במבט ציני שמספק את הרגעים הטובים ביותר בסרט, ושמאבד גובה וכיוון כשהוא נעשה יותר רך. לתוך המציאות הזאת נכנס צעיר בשם קמרון (לואיס פולמן), שנודד לתוך העיירה בקרוון שהורישה לו אמו; כשהרכב שובק הוא זוכה לקבלת פנים אוהדת מצדו של בעל חנות מקומי (קולם מיני), שמשכנע אותו להחליף את טובה באקווריום כשהיא נפצעת בעבודה.

הסרט, שמבוסס על הרומן מאת שלבי ואן פלט, מתמקד במערכות היחסים של טובה עם התמנון המזדקן ועם הגבר הצעיר - ונכשל פעמיים. בעוד שהסקרנות של מרסלוס לגבי המנקה בהחלט משכנעת, ובאותה נשימה מעוררת את השאלה אם התודעה של היצור הימי היא אמיתית או מטאפורית - הסצנות שבהן טובה מדברת אליו ישירות הורסות לגמרי את המארג העדין הזה, בין השאר כי פשוט לא ברור אם היא מבחינה שהוא מבחין בה או סתם חולקת את הפרטים הכי אינטימיים של חייה עם רכיכה. ואם כבר מדברים, אז לואיס פולמן. פשוט לא ייאמן שלבנו של ביל פולמן יש כל כך מעט כריזמה, ואפילו פחות מזה טסטוסטרון. הדמות של קמרון היא ממילא החוליה החלשה בסיפור הזה, אבל ההופעה של פולמן רק מחמירה את המצב. בנושא נפרד אבל קשור, הסימטריה המופרזת - לקמרון יש אבא שנעלם כשהוא נולד, לטובה יש בן שנעלם לפני שנים במצולות הים - הופכת את היחסים בין השניים האלה לצפויים, על גבול המעיקים.

לא קראתי את הרומן של ואן פלט, ואולי בגרסה הספרותית יש אדג'יות שנעדרת מהעיבוד הקולנועי, אבל ככה או ככה חסרונה מורגש בכל רגע. אם קריינות הפתיחה עוד עושה רושם שמיד נשמע את כל האמת הלא-נעימה על האנושות מפיו של תמנון שסופר את ימיו בשבי, הרי שמהר מאוד זה נעשה דווקא מכתב אהבה - אומנם לבת אנוש ספציפית, אבל יחד איתו נעלמת גם כל הציניות של מרסלוס לגבינו הקולקטיבי. כל מה שנשאר זה סרט שנורא רוצה לרגש, אבל לוחץ חזק מדי - בחיי, פילד לא בכתה בכל הקריירה שלה במצטבר כמו שהיא מייבבת כאן - ויוצא בעיקר טרחני. עסוק מדי בלהיות פיל-גוד-מובי, עסוק מדי בלרגש בכוח, עסוק מדי בלהגיד "תראו קסם".

זה לא שנורא סבלתי מ"יצורים נבונים להפליא". את קולם מיני אני תמיד אוהב לראות, הקריינות של מולינה נהדרת וסאלי פילד היא סאלי פילד. אבל בסיכומו של דבר זה מתנקז ל-111 דקות של דרמה רגשית-בלשית סביב ההצטלבות בין היעדרות של אב למוות של בן, והדרמה הזאת לא מצליחה לסחוף מאותה סיבה ששאר הדברים כאן לא עובדים: מאמץ יתר להקסים.