מעטים הבמאים שיש להם טביעת יד מובחנת כמו זו של ווס אנדרסון. למעשה, הסגנון שלו כל כך מובהק שהרשתות החברתיות מוצפות לאחרונה ממים מבוססי AI שעניינם "אם ווס אנדרסון היה מביים את..." ("מלחמת הכוכבים", "המטריקס", "הארי פוטר"), וכולם נראים בול אותו דבר: דמויות מישירות מבט למצלמה במרכזו של פריים סימטרי, צבוע בגווני תכלת, טורקיז, ירקרק וכתום, ומשמיעות דיאלוג שהוא מיקס מתוחכם-סהרורי אה-לה "מלון גרנד בודפשט" או "ממלכת אור הירח". ממש היום נתקלתי בגרסה מקומית, "אם ווס אנדרסון היה מביים את 'קופה ראשית'"; גם זה נראה אותו דבר, רק בצילומי סטילס במקום בווידאו. אפשר לראות בכך הוכחה שאנדרסון הוא התגלמות והתגשמות "תאוריית האוטר" הוותיקה, הגורסת שבמאי הוא יוצר שניתן להבחין בחתימתו האמנותית באשר ילך; אני מצדי מציע פרשנות חלופית, שלפיה ווס אנדרסון הוא מאנייריסט מתיש, ילדותי ומשמים שמתעקש לעשות את אותו סרט כבר 11 פעם, וזה לא שהוא היה מי יודע מה בפעם הראשונה.
עם המטען השלילי הזה הלכתי לחדש של אנדרסון, "אסטרואיד סיטי". זה חייב להיאמר כגילוי נאות - בכל זאת, לא לכל סרט אתה בא בגישת "זה בטוח יעצבן אותי" - ולהשתקלל לתוך דעתי על מה שראיתי, שסיכום די מדויק שלה הוא "אפשר לראות, אבל אין סיבה". בעיקר אני חייב להודות באלרגיה המסורתית שלי לאנדרסון מפני שהצופים בהקרנה שבה נכחתי הגיבו כמו שכל במאי היה חולם: אנשים צחקו בקול רם, רבים מחאו כפיים כשהחלו כותרות הסיום, אחדים מחטו אפים ברגעים ההולמים רגשית. אחרי מספיק פעמים שזה קרה לי עם אנדרסון, אני מתחיל לחשוד שיש לי איתו בעיה דומה לזו שיש עם כדורגל: אני מבין ומכבד את העובדה שרבים וטובים אוהבים את זה, אבל פור דה לייף אוף מי, אני לא מבין *למה*.
אי אפשר לדבר על "אסטרואיד סיטי" בלי להתעכב על הקאסט, שכולל את סקרלט ג'והנסון, ג'ייסון שוורצמן, טום הנקס, מרגו רובי, סטיב קארל, טילדה סווינטון, בריאן קרנסטון, אדוארד נורטון, ווילם דפו, מאט דילון, אדריאן ברודי, ג'פרי רייט, הופ דיוויס ולייב שרייבר. כמעט מרשים לראות איך כמעט כל השמות הנ"ל - כי ג'והנסון דווקא מצוינת - הולכים לאיבוד בתוך המחזה בתוך תוכנית טלוויזיה בתוך סרט שרקח כאן אנדרסון. כלומר, בפתיחה אנחנו צופים בתוכנית בהנחיית קרנסטון שכאילו מציגה גרסה טלוויזיונית של מחזה בשם "אסטרואיד סיטי", שבמרכזו כנס אסטרונומיה לצעירים שנערך בעיירה דמיונית באותו שם. בדקות הראשונות עוד ניסיתי לפענח למה בחרו אנדרסון ושותפו לכתיבה, רומן קופולה, לגולל את העניין בצורה כל כך יד-ימין-לאוזן-שמאל, אבל מהר מאוד התייאשתי.
אפשר לדבר במונחים של עלילה ולומר שבמרכזה ניצב צלם מלחמות (שוורצמן) שמגיע לכנס אחרי שאשתו מתה, עובדה שהוא חולק עם שלוש בנותיו רק כשהם כבר מגיעים לוועידה. אפשר גם להזכיר את הרומן - סוג של - שמתפתח בין הצלם לשחקנית המפורסמת (ג'והנסון) שמגיעה לכנס עם בתה, או להתעכב על החייזר שביקורו בכנס משנה דרמטית את הווייב שלו, אבל האמת היא ש"אסטרואיד סיטי" הוא לא סרט מוּנָע-סיפור, וגם לא האלטרנטיבה המקובלת, סרט מוּנָע-דמות; לא, הוא מקרה מובהק של סרט מוּנָע-גחמה. אלף ואחת גחמות, וכולן מהסגנון שכבר למדנו לצפות לו מאנדרסון: מתוחכם-מתחכם, סוריאליסטי-לייט, מודע לעצמו, מנוכר. אחסוך מכם עוד סיבוב של דעתי על כל זה.
תראו, ללכת לסרט של ווס אנדרסון תמיד היה כמו להיכנס לבית קפה של היפסטרים. אפשר להיגנב מהקטע ורק לרצות עוד מהתערובות האקזוטיות האלה, אפשר לעמוד קצת בצד ולחוות משהו שבין הנאה להשתאות פשוט כי הכל כל כך מוקפד וצבעוני וגיקי בקטע טוב, ואפשר להיתקע בכניסה מול המלצר במכנסי שמונה התשיעיות המשובצים ששואל בהבעה שמאוד מתאמצת לא להתעליין אם אתה כבר יודע איך זה עובד כאן, ולומר - לפחות לעצמך, אידיאלית גם לשרץ המשופם - שהחיים קצרים מדי בשביל זה. אני שייך למחנה השלישי, ואולי זה עושה אותי פסול לעדות על כוס הקפה הנוכחית של ווס אנדרסון. ייתכן שאתם צריכים פשוט ללכת עם העדות שלי על אולם מלא באנשים שמאוד נהנו, ולא בשורה התחתונה שלי על סרט שלדעתי גם יוצריו לא מבינים על מה הוא.