"חיים סודיים": ג'ודי פוסטר מרהיבה עוז דווקא בסרט מעפן

בבית הספר הקליפורני שבו למדה ג'ודי פוסטר, Lycée Français de Los Angeles, הלימודים מתקיימים בצרפתית. פוסטר, שהייתה ילדה מחוננת, למדה שם מגיל הגן ועד לתיכון, ורכשה צרפתית ברמת שפת-אם. זה אפשר לה בין השאר לקחת על כתפיה את משימות הקידום של "נהג מונית" בפסטיבל קאן מול העיתונות המקומית (ב-1976, כשהייתה רק בת 14), ובהמשך לדבב את התפקידים של עצמה בגרסאות דוברות הצרפתית של סרטיה ולהופיע מדי פעם בהפקות צרפתיות. אבל היא מעולם לא לקחה על עצמה תפקיד קולנועי משמעותי בצרפתית, לדבריה מתוך חרדת ביצוע - עד עכשיו, כשבגיל 63 היא מככבת ב"חיים סודיים". כמה משמח שהיא סוף סוף הרהיבה עוז, וכמה מבאס שהיא הרהיבה דווקא בסרט המעפן הזה.

פוסטר היא ליליאן שטיינר, פסיכיאטרית צרפתייה-יהודייה-אמריקאית שהלקוחות שלה משתייכים לבורגנות הפריזאית. היא גרושה ומנוכרת משני בניה, אבל החיים המקצועיים שלה מתנהלים על מי מנוחות - עד שאחת המטופלות שלה, אישה בשם פולה (וירז'יני אפירה), נמצאת מתה בדירתה. המשטרה קובעת מיד שמדובר בהתאבדות, אבל האלמן של המטופלת (מתייה אמלריק) דואג להבהיר לשטיינר שהוא רואה בה אחראית למותה; מהר מאוד מתברר שגם בתו חושבת כמוהו, אבל אז מתבצע שוד בדירתה של הפסיכיאטרית, ופתאום מתעוררים ספקות בנוגע לנסיבות ולסיבות המוות.

כדי להבין מה מתרחש מבקשת שטיינר את עזרתו של בעלה לשעבר, רופא עיניים בשם גבריאל (דניאל אוטיי), שנראה קרוע בין הרגשות שעדיין יש לו כלפיה ומה שמתחיל להיראות כמו התמוטטות עצבים מתגלגלת שלה - בעיקר אחרי שנכנסים לתמונה טיפולים בהיפנוזה, שמציפים אצל הפסיכיאטרית פלאשבקים מחיים קודמים שבהם היא והמטופלת שלה מנגנות ביחד בתזמורת.

נדמה לי שבשלב זה אפשר לעצור את התקציר, ולסכם את עלילת "חיים סודיים" במילה אחת: גבב. אני לא מוצא הגדרה הולמת יותר ל-103 דקות קולנועיות שבהן מופיעים (בין השאר, כן?) מחלה מסתורית שגורמת לעיניים לדמוע, שיחות על אנטישמיות, הרהורים על העדפות מיניות, דיונים בהתמכרות, עלילה בלשית, וכאמור גם סשנים היפנוטיים וזיכרונות מחיים קודמים, לרבות תזמורת. לפעמים נדמה שהבמאית, הצרפתייה-יהודייה רבקה זלוטובסקי, החליטה שהיא חייבת לסמן וי על כל רובריקה בז'אנר המותחן הפסיכולוגי; באופן בלתי נמנע, מה שיצא לה הוא מקרה קלאסי של "תפסת מרובה".

כמותחן הסרט הזה לא עובד, כי שום דבר לא משכנע שהגיבורה נמצאת בסכנה ממשית. בצד השני של הז'אנר, הפסיכולוגיה או במקרה הזה הפסיכיאטריה, "חיים סודיים" הוא מהסרטים שבהם אירוע מכונן גורם לגיבור.ה לבחון מחדש את חייהם; עם זה אין בעיה, אלא שתוצאות הבחינה אינן מעניינות בשום אופן. יותר מזה, הסרט בעצם עושה סיבוב עלילתי עצום רק כדי לחדד את מה שהבנו מלכתחילה: מדובר באישה שלא יודעת (או לא רוצה) להקפיד על הגבולות של מטופליה ושל יקיריה, ושמסוגלת רק לשני קטבים - מעורבות יתר וריחוק קר. למה לעזאזל נסענו דרך היפנוזה ותזמורות כדי לחזור לנקודה הזאת?

תראו, לא הכל רע ב"חיים סודיים". פוסטר טובה כי פוסטר תמיד טובה, הזווית היהודית מטופלת באופן שאפשר להגדיר כמפתיע - בעיקר בזכות הטון הקליל, הכמעט הומוריסטי, בסרט שבשאר ההיבטים סובל מכבדות יתר - ובכלל, זאת לא יצירה גרועה באופן מיוחד. היא רק לא עובדת בשום אספקט, כי זה מה שתמיד קורה כשמנסים להיות גם וגם וגם וגם. והיא גם יומרנית במובן הריק של המילה, כי מאוד ברור שזלוטובסקי חושבת שהיא עשתה כאן משהו במיטב המסורת ההיצ'קוקית, אבל האמת היא שאין כאן שמץ מהעומק, מהחוכמה או מהטירוף המסוים של המאסטר המנוח.

ב-1991 ביים קנת' בראנה את עצמו בתפקיד הראשי של "רצח מן העבר", מותחן פסיכולוגי שגם בו היו אלמנטים היצ'קוקיים ותעלומה בלשית והיפנוזה ופלאשבקים לחיים קודמים של אישה ודיונים בהתמכרות ודמות של פסיכיאטר (תבדקו אותי אם אתם לא מאמינים). את הפסיכיאטר מגלם רובין וויליאמס, בתפקיד זעיר שבו הוא בעיקר מסביר לדמות של בראנה שאתה "מעשן" או "לא מעשן" כהגדרה, כמרכיב אישיותי, ושזה מה שקובע - לא השאלה אם אתה מעשן בפועל או לא. "רצח מן העבר" הוא לא מאסטרפיס, יש לו בעיות משלו, אבל את המונולוג הזה אני זוכר ומצטט 34 שנים לאחר הצפייה. הדבר היחיד שאזכור מ"חיים סודיים" הוא תשובה לשאלת טריוויה: באיזה סרט עשתה לראשונה ג'ודי פוסטר תפקיד ראשי בצרפתית?