"המכה" הוא לא הסרט הכי טוב, אבל בן אפלק ומאט דיימון עושים את העבודה

לפני די הרבה שנים השתרבב לביקורת הקולנוע בישראל צירוף המילים "מותחן יעיל". אלוהים זוכר מי היה המבקר שהפך אותו לשורה תחתונה שגורה בנוגע לסרטי מתח, אבל אני כן זוכר שבראשית ימי האינטרנט היה איזה מגיב שהגיב לפסיקה "מותחן יעיל" בשאלה המעולה "יעיל נגד מה?". חשבתי על זה כשצפיתי השבוע ב"המכה" (The Rip) של נטפליקס, מעין "מותחן יעיל" שגם מספק תשובה לשאלה של אותו טוקבקיסט קדמוני: יעיל נגד כל הדברים המחורבנים שיש בסרט הזה.

מאט דיימון הוא סגן דיין דומרס, שוטר שבדיוק קודם לעמדת פיקוד על יחידה טקטית במשטרת מיאמי שמתמחה בפשיטות. בן אפלק הוא סמל ג'יי.די ביירן, שהיה בעצמו מועמד לפיקוד אבל טוען שעינו אינה צרה בסגן דומרס; כך או כך הם מכירים שנים, ויוצאים עם כל המטען הזה ועם הצוות שלהם לפשיטה שאמורה להיות שגרתית - תפיסה של כמה מאות אלפי דולרים במקום מחבוא של אנשי קרטל סמים - עד שמתברר שמדובר במיליונים, וכל העניין מקבל טוויסט.

מתברר שהחוקים מכתיבים ספירה בשטח של כספים המשמשים ראיות, כך שעכשיו היחידה תקועה כמה שעות טובות בבית שנמצא תחת העין הפקוחה של הקרטל. אם האיום החיצוני לא מספיק, הרי שממש מהרגע הראשון עולה בצוות המחשבה שאם באת לתפוס 200 אלף ומצאת 20 מיליון, מי לעזאזל יידע מזה. אז עכשיו יש לנו גם פיתוי רציני להכניס סכום גדול לכיס, וחוץ מזה, כל הסיטואציה היא תולדה של טיפ שהיחידה קיבלה ממי שהייתה המפקדת לפני דומרס, שהיו לה יחסים אישיים עם ביירן - ושנרצחה כשדיווחה על הכסף שמוסתר בבית, כך שלעניין כולו יש גם תבלין של נקמה אישית.

בתחילתו של "המכה" מופיעה הכתובית "מבוסס על אירועים אמיתיים", והבמאי ג'ו קארנהאן ("שטח פראי") הבהיר בראיונות שלא מדובר באירוע נקודתי אלא בחוויות שעליהן סיפר לו חבר ממשטרת מיאמי שעמד בראש יחידה דומה. כך או כך, כמעט מרשים לראות כמה לא-אמין יצא לקארנהאן הסרט-המבוסס-על-החיים הזה. שילוב של דיאלוגים "כתובים" מדי, קונפליקטים גסים מדי וסיטואציה מוקצנת מדי גורם ל"המכה" להיראות אולי כמו מחזה לא מוצלח במיוחד, אבל בטח לא כמו סיפור שיש לו רגל - או אצבע - במציאות. זה בולט במיוחד בכל מה שנוגע לדמותה של דסי (סשה קאייה), צעירה שנמצאת בבית שלתוכו פולשת היחידה; עצם הנוכחות שלה שם וכל האינטראקציה איתה נראות כל כך תלושות, כל כך לא אורגניות למצב, שזה מעורר השתאות.

בגזרת המשחק אין הפתעות: הקאסט עובד עם המעט שנותן לו התסריט, והתוצאות בהתאם. דיימון בסדר כי הוא תמיד בסדר, ואפלק סביר כי הוא נעשה פחות מעצבן ככל שהוא מתבגר, אבל שחקני המשנה בלתי זכירים כמו הדמויות שלהם. אפילו טיאנה טיילור - זוכת הגלובוס הטרייה והמוצדקת על "קרב רודף קרב" - לא משאירה שום רושם כשוטרת שבדקות הראשונות עוד נדמה שתהיה קצת מגניבה.

לצד ולמרות כל הנ"ל, "המכה" עבד מבחינתי בדיוק במקום הכי קריטי לסרטים מסוגו: השאלה לאן הוא הולך ואיך הוא יסתיים גרמה לי (לפחות לפרקים) לשבת על קצה הכיסא (טוב, הספה. בכל זאת נטפליקס). איך השלם של סרט שחלקיו פגומים כל כך הצליח להחזיק אותי מרותק, ועוד לאורך 133 דקות? חלק מזה הוא הכימיה הלא-נגמרת בין אפלק לדיימון (שחתומים כאן גם כמפיקים); והפיתוי לשחיתות, שמעניק לעסק כולו פן מלוכלך במובן החיובי של הביטוי; כנראה שזה גם המוות של מפקדת היחידה ממש בפתיחה, שגורם לך להאמין שאין דמויות חסינות ואין טוויסט שלא יכול להגיע. אז נכון, אי אפשר בשום אופן לומר שה"המכה" הוא סרט טוב, אבל כבר אמרתי: הוא לגמרי "מותחן יעיל".