בשבוע הבא ייפתח פסטיבל הסרטים בחיפה וחובבי הארטהאוס יקבלו את מנת הקולנוע שלהם. והיא לא היחידה: בין הפסטיבל החיפאי לאחיו הירושלמי, יש מספיק הזדמנויות לראות בישראל סרטים אמנותיים (ואפילו אקספרימנטליים, רחמנא לצלן) על מסך גדול, גם אם לא סופרים את הפעילות השוטפת של הסינמטקים. אבל מה לגבי מי שסרטי ז'אנר הם כוס התה שלו?
כתבנו כאן לאחרונה על פרויקט גיוס ההמונים של פסטיבל "אוטופיה", שהיה - ואינשאללה ישוב להיות – הבית של המד"ב, האימה, הפנטזיה וכיו"ב סרטי הז'אנר. בהיעדרו, ובהינתן השמרנות היחסית של המפיצים בישראל, כותרים נהדרים פשוט לא עוצרים כאן בסיבוב ההפצה העולמי שלהם. מה עושים? ובכן, מוצאים אותם איפה שאתם בדרך כלל מוצאים סרטים.
הנה 5 סרטי ז'אנר ראויים מהפלוס-מינוס שנה האחרונה. הראשון מביניהם הוא יליד 2017 ואולי-אולי עוד נראה אותו נוחת כאן לאיזו קטנה על המסך הגדול. לגבי האחרים, אני כבר הרמתי ידיים (ואם הם בכל זאת יגיחו לשבוע אחד באולם 301 של הסינמה סיטי – נו, אז מה). אל תפספסו אותם כמו מפיצינו, זאת הנקודה.
1. הפוסט אפוקליפטי: "זה בא בלילה"
ג'ואל אדגרטון, שאני אוהב יותר ככל שאני נתקל בו יותר, מככב בתפקיד פול, אב שהצליח איכשהו להגן על בנו ועל אשתו בתקופה שבה מגפה מסתורית טובחת באנושות. אלא שכבר בסצנת הפתיחה מאבדת המשפחה את סבא, וברור שכל הזמן שלה שאול. לתוך הכללים הנוקשים של "מותר ואסור אחרי האפוקליפסה" צונחת משפחה שנייה, אב ואם וילד קטן. משפחתו של פול מקבלת את נוכחותם של האורחים למרות החשדנות המיידית, אלא ששני מכשולים מתייצבים בדרכן המשותפת: טבע האדם וטבעה של המחלה.
פורמט "המשפחה האחרונה בעולם" הוא הכל חוץ מחדש. רק בשנים האחרונות הוא היה המצע שעליו הוגשו המנות העיקריות של "האיש האחרון" ושל "The Survivalist" וכמובן גם של "הדרך", אבל אני לא אוהב שום דבר בסרט הזה. הבמאי טריי אדוארד שולץ (אולי יצא לכם לראות את "קרישה" המוזר-אך-המגניב שלו) מצליח למצוא דברים חדשים לגמרי לומר על הסיטואציה, להפתיע בכל התפתחות עלילתית וגם להלחיץ, אבל בלי הפחדות זולות; בכלל, מה שקריפי כאן הוא לא ה"זה" הזה שבכותרת (במקור: "It Comes at Night"), אלא הזה שעושה אותנו אנושיים. חוץ מזה, הצלע הנשית של המשפחה האורחת היא ריילי קיאו. היא רשמית הגיבורה האישית שלי מאז "אמריקן האני" ושוב מאז "לוגאן לאקי".
2. המיסטי: "קניינית פרטית"
מזהיר מראש – הסרט הזה, במקור "Personal Shopper", די מתסכל. במידה מסוימת הוא אפילו מתסכל כבר מהתקציר: קריסטן סטיוארט אכן משחקת קניינית פרטית, בחורה שמתגוררת בפריז וקונה דברים יקרים בשביל הלקוחה העשירה שלה, אבל מה שבאמת מניע את הדמות שלה הוא אובדנו של אחיה התאום. היא בכלל נשארת בצרפת רק מתוך אמונה שהוא יצליח ליצור איתה קשר מעבר לקבר, למרות שאין לה סיבה מיוחדת להאמין בזה מלבד כישורים על-טבעיים מינוריים שהמנוח הפגין בחייו. אבל מה הקשר בין שופינג לתקשור? ומי זה הגבר הזה שמבלה איתה ה-מון דקות מסך בסמסים?
כאמור, מתסכל. אבל סרטו של אוליבייה אסאיאס מציע גישה מיוחדת מאוד לספיריטואליזם, ולו מפני שאין בו שום אלמנט של סרט אימה: זה חקר של חוויית האובדן, וככזה הוא פתאום עושה שכל גם על רקע הריקנות המובנית של חוויית השופינג (ועוד בשביל מישהו אחר).
3. האווירתי: "שיר אפל"
זה כבר יותר סרט אימה, אבל האמת היא שההגדרה שלו ב-IMDb מדויקת יותר: דרמה, אימה. אז קודם כל דרמה, קונקרטית על אישה במצב נפשי רעוע (קתרין ווקר) שמזמינה ספיריטואליסט (סטיב אוראם) לבצע עבורה טקס תקשור עם המתים. מי מת? על מה דחוף לה כל כך לדבר איתו? את זה אתם ממש לא רוצים לדעת לפני שתצפו ב"A Dark Song". לא מפני שמדובר בהכרח בספוילרים עצומים, אלא מפני שרגעי הגילוי כל כך מוצלחים.
הבמאי-תסריטאי ליאם גווין מציג כאן טקס שנמשך חודשים, והוא עושה עבודה נהדרת בצלילה שלו הן לתוך הטירוף של האקט הזה והן למערכת היחסים המשונה שמתפתחת בין הנפשות הפועלות. העניינים נעשים קצת יותר סטנדרטיים כשזה סופסוף נהיה עניין של נשמות פועלות, אבל זה עדיין מסרטי הביכורים המרשימים שראיתי השנה.
4. ההיסטורי: "עידן הצללים"
קים ג'י-וון הדרום קוריאני, מי שביים את יצירת המופת "ראיתי את השטן" (נו, "I Saw the Devil"? זה עם הנקמה והקונטרה-נקמה והקונטרה-קונטרה נקמה?), טעם את הוליווד ב"עומד אחרון" וכולנו התבאסנו. אבל החזרה שלו הביתה היא יותר מפיצוי הולם.
"The Age of Shadows" מתרחש בימי הכיבוש היפני, כשבקוריאה הדרומית פעלה מחתרת בדלנית על אפה ובעיקר על חמתה של ממשלת טוקיו. הסרט עוקב אחר הניסיון המלוכלך של היפנים למוטט את המחתרת הזאת דווקא בעזרת איש משטרה מקומי (סונג גאנג-הו) שהגדרת התפקיד שלו הופכת להיות מכירת בני עמו תמורת בצע כסף.
כמו שלמדנו לצפות מסרטי ז'אנר דרום קוריאניים, קים לא בוחל בשם דבר מבחיל כדי לקדם את העלילה. המותחן הקשוח הזה יילך דרך אש ומים ועינויים קשים מנשוא בדרך לפיתרון תסריטי שמזכיר קצת את "שתיקה" של מרטין סקורסזה, רק בסרט הרבה יותר טוב מהשיעמום הישימוני ההוא.
5. המצחיק, אבל באמת מצחיק: "מיינדהורן"
אני יודע, אני יודע. תקציר כמו "כוכב לשעבר של סדרת משטרה שמלכתחילה הצליחה רק באי מאן חוזר לשם כי איזה פושע מטורלל, שחושב שהבלש שהוא שיחק היה איש אמיתי, דורש לדבר רק איתו" גורם גם לי לתחושה לא נעימה - לאמור אוקיי, זה נשמע כמו כל סרט של רוברט רודריגז מהשלוש-תשע שנים האחרונות. אבל "Mindhorn" הוא ההיפך מהסרטים המתאמצים-להיות-מגניבים של רודריגז, ולא מפני שאין בו שום דבר מתאמץ.
הבמאי-תסריטאי שון פולי, שזה פרויקט הביכורים שלו, בנה סרט מונע-דמות. והדמות הזאת - השחקן הגמור ריצ'רד ת'ורנקרופט, שהדבר היחיד שיצא ממנו אי פעם היה הבלש המגוחך מיינדהורן – היא כל מה שצריך כדי לרוץ איתו למרחק סרט: מעורר רחמים אבל גם סימפתיה, מציג הרים של אגו אבל גם חושף את הגאיות של חוסר הביטחון העצמי שמסתתרים ביניהם. מה שבהחלט מסייע למאמצי ההצחקה הוא שחקני משנה חזקים כמו סטיב קוגאן ואסי דייויס (וקנת בראנה בתפקיד סוג-של עצמו), אבל "מיינדהורן" הוא כולו ג'וליאן באראט, שחקן שבקושי הכרתי עד היום ועכשיו אני נודר להכיר, כמו שאומרים בכיתה של הבת שלי.
mako תרבות בפייסבוק