"נירנברג" לא מכבד את הצופים שלו, וזו בעיה אמיתית

"נירנברג" הוא סרט לא טוב. אין בו כשל אחד גדול אלא סדרה של בעיות שמונעות ממנו להתרומם, וזאת מן הסתם גם השורה התחתונה של הביקורת הזו. ודווקא בגלל זה עליי להקדים ולומר שג'יימס ונדרבילט - תסריטאי מאוד מנוסה (בין השאר "זודיאק" הגאוני), אבל במאי רק בפעם השנייה - עשה כאן כמה דברים נבונים ואפילו נאצלים. להתעקש על הצגת האנושיות של הפושעים הנאצים העומדים למשפט זו בחירה נבונה, כי להציג אותם כמפלצות או כמי שנמצאים מחוץ לסקאלה האנושית זה לפספס את הפואנטה, את האזהרה שהם שלחו קדימה לשארית ההיסטוריה שלנו כבני אדם. באותה נשימה ובאותו הקשר, להציג באמצע הסרט קטע ארוך (מאוד) מהתיעוד המקורי של מחנות ההשמדה זה דבר נאצל, על אחת כמה וכמה מצדו של במאי לא-יהודי. הבחירות הללו של ונדרבילט לא מצילות את הסרט - לטעמי השנייה אפילו מזיקה לו באופן אירוני - אבל באמת שמגיע לאיש הזה קרדיט על אינטגריטי אנושי.

בלבו של הסרט נמצאת מערכת היחסים בין הפסיכיאטר האמריקאי דגלאס קלי (ראמי מאלק) להרמן גרינג (ראסל קרואו). מדובר למעשה בעיבוד לספר "הנאצי והפסיכיאטר" מאת ג'ק אל-חי, וייאמר מיד: מערכת היחסים הזו מרתקת. אם "נירנברג" היה מספר אך ורק את סיפורה, היה לנו כאן משהו מאוד מיוחד. אבל ונדרבילט נופל כאן מהרגע הראשון למלכודת של "תפסת מרובה", ובמקום להשאיר את המשפט עצמו ברקע - כי זה מה שזה, הרקע למפגש בין הפסיכיאטר לסגנו של הצורר - הסרט מפוצל בעצם לשני קצוות. במרכזו של השני ניצב רוברט ה. ג'קסון (מייקל שאנון), מי שהיה פרקליט המדינה ושופט עליון לפני שהאמריקאים מינו כתובע במשפטי נירנברג. החלקים בהובלתו אינם נטולי עניין, אבל הם דרמה משפטית-היסטורית שלא מקדמת בכלום את הדבר האחד שמייחד את "נירנברג", כלומר האחד-על-אחד בין קלי וגרינג.

השליש הראשון של הסרט מזכיר שלא בטובתו סרטי מאחורי-קלעים של אירועים היסטוריים עתירי התרחשויות, כמו "פורד נגד פרארי" או "מכונת הכסף". זה כאילו שוונדרבילט, כבמאי כמעט חסר ניסיון (יקום מי שזוכר את הסרט הראשון והיחיד שלו כבמאי, "אמת" מ-2015), חשש לשעמם - אז הוא פותח במוד כמעט משועשע של הצגת הנפשות הפועלות, המכשלות המשפטיות ושאר פרטי טריוויה. אפשר להתלונן שזה לא מכבד את הנושא, אבל עזבו את זה: הבעיה האמיתית היא שזה לא מכבד את הצופה. שזה כאילו הסרט אומר לך "מה עכשיו שואה, אני אקליל לך את זה". הלו, באתי לראות סרט בשם "נירנברג". אני לא מצפה לנאמברים מוזיקליים.

הקצב והסגנון נרגעים בהמשך, והסרט באמת נהיה קצת יותר "הפסיכיאטר והנאצי", אבל אז מתעוררות בעיות חדשות. ראשית, את האמת צריך להגיד: גרינג מעורר הרבה יותר אמפתיה מאשר קלי. ובעוד שהחצנת הקסם האישי של הגרמני היא ללא ספק החלטה מודעת של ונדרבילט וקרואו, שבונים כאן דמות של נרקיסיסט מתוחכם, אני די משוכנע שאף אחד לא התכוון שקלי ייצא כזה עכברוש. כלומר כן, הוא עושה דברים שנויים במחלוקת, אבל הבעיה העיקרית היא שמאלק - שחקן מוגבל שאני פשוט לא מבין איך הגיע למעמד של תפקידי-אוסקר - נראה כאילו הוא משחק פסיכופת ולא פסיכיאטר. לפחות בישורת האחרונה הוא נפטר מהחיוך המקריפ הזה שיושב לו על הפרצוף כל הסרט.

אז ההופעה של מאלק. והיעדר המיקוד. והרגע שבו הכל נעצר לטובת הקטע הדוקומנטרי, כי נאצל ככל שזה יהיה, זה פשוט זורק החוצה מהסרט. והניסיון המוזר להנגיש או להקליל או לפשט או להטפיש את הדבר הזה שנקרא משפטי נירנברג. אלו הבעיות הלא-סופניות-בפני-עצמן שבגללן "נירנברג" הוא סרט שפשוט לא עובד. מצד שני, ראסל קרואו עושה כאן את התפקיד הכי טוב שלו מאז לא-זוכר-מתי - וזה למרות המבטא הגרמני, למרות הדיסוננס שבלשחק נאצי מקסים, ולמרות שהוא כל הזמן מופיע עם השחקן הכי מעצבן-בקטע-נוירוטי שהוליווד המליכה מאז אדי רדמיין.