אחת לאיזה זמן צץ סרט שהדיבור עליו הוא "הכי מפחיד" (של השנה/של העשור/אבר). זה קרה לאחרונה רק בחודש מרץ השנה, עם "ורוניקה", סרט האימה הספרדי שעלייתו ל"נטפליקס" לוותה בדיווחים על צופים כל כך מבועתים שהם לא מסוגלים לצלוח את הצפייה בו. זכור לי במיוחד המקרה של "הבלתי אפשרי" מ-2012, שטרם צאתו לאקרנים צצו ידיעות על מקרים של תגובה פיזית ממש למראות הקשים שמוצגים בו; זה אפילו לא היה סרט אימה, אבל מישהו החליט שזה נכון שיווקית לסרט על המשפחה האמריקאית שנקלעת לצונאמי של 2004 באוקיינוס ההודי (וזה עבד, ילמדו ה-180 מיליון דולר שהנ"ל גרף ברחבי העולם).
עכשיו זה קורה שוב עם "Hereditary", "תורשתי" בתרגום חופשי, שמתהדר באחת הכותרות המחייבות בתולדות הז'אנר: זה הסרט הכי מפחיד שנעשה אי פעם, ו"לראיה" זה "הוכח מדעית" בניסוי שמדד בזמן אמת את קצב הלב של הצופים. ידיעות על האירוע הזה ועל "תסמונת פוסט טראומטית" שהשחקן אלכס וולף טוען שלקה בה בעקבות הצילומים הן כל ההוכחה הדרושה לכך שזה מהלך יחצ"ני מתוכנן ולא איזה סנטימנט שצף באופן טבעי. וזה בהחלט עושה את שלו - הבאז סביב "תורשתי" מזמזם בעוצמות שמזכירות את הדיבור על "תברח" - אבל אני כאן כדי להוריד ולהרים בעת ובעונה אחת. להוריד כי זה אפילו לא בעשירייה הפותחת של הסרטים המפחידים ביותר שנעשו אי פעם, ולהרים כי זה חתיכת סרט מצוין.
אנני (טוני קולט), אמנית שמייצרת מיניאטורות המבוססות על אירועים מחייה, מאבדת את אמה לאחר נתק ממושך ממנה. זה לא ממש מזיז לבנה פיטר (וולף) או לבעלה סטיב (גבריאל ביירן), אבל זה בא מאוד לא טוב לבתה צ'רלי (מילי שפירו). אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה טיב הקשר בינה לבין סבתה, רק שהוא היה הדוק מאוד, אולי המשמעותי ביותר בחייה של הילדה הסובלת מעיוות פיזי קל ושהתנהגותה מעידה על חרדה חברתית ו/או הפרעה התפתחותית.
ימים אחדים לאחר הלווייתה של הסבתא מתחילים אירועים מוזרים סביב בית המשפחה, או שמא בנפשם של בני המשפחה. האם יש כאן סיפור רפאים? מקרה של דיבוק? תקשור? כת שטנית? כל האפשרויות על השולחן, והבמאי-תסריטאי ארי אסטר עושה בהן שימוש מושכל ומענג (כלומר מנקודת מבט של חובב אימה, אנחנו לא מדברים כאן על קומדיה רומנטית), כי לאט לאט מתברר ש"תורשתי" הוא לא סרט של או-או אלא של גם וגם. יש בו נגיעות בכל התת-ז'אנרים שהזכרתי ובעוד כמה (וכמה) שלהזכיר אותם יהיה ספוילר חסר לב, ואיכשהו כל זה נותן סיפור סוחף, אחד ואחיד, במקום ערימת המחוות המתישה שזה היה עלול להיות, היי קוונטין טרנטינו.
"תורשתי" הוא לא מטא-סרט: הוא סרט-סרט שלוקח בהשאלה מוטיבים מכל קצות הז'אנר, לרבות קלאסיקות ספציפיות - הרי אתה לא מלהק את טוני קולט לתפקיד האמא בסרט אימה בלי לעורר אסוציאציות מיידיות ל"החוש השישי" - אבל כל זה משמש לא למטרה הרגילה (ובינינו, המאוסה) של חנופה למיטיבי לכת אלא ליצירת ציפיות ושבירתן, שוב ושוב. בכל פעם שהיה לי נדמה שהבנתי על מה הסרט הזה, אסטר פנה למקום אחר לגמרי והשאיר אותי במצב תמידי של מתח אמיתי. וגם של מעורבות רגשית, נגזרת בלתי נמנעת של העיסוק הנבון להפתיע של הסרט הזה באבדן ובהתמודדות איתו.
אסטר, שזהו סרטו הראשון באורך מלא, בהחלט יודע להפחיד כשהוא רוצה. אבל אני לא חושב שזאת הייתה האג'נדה המובילה שלו: נדמה לי שהוא ניסה, ומכל מקום הצליח, לעשות דרמת אימה איכותית ולא סרט צווחות. לכן הוא לא הידרדר אפילו פעם אחת לאזורי הג'אמפ-סקר; לכן הוא ליהק לתפקיד של צ'רלי שחקנית שסובלת מתסמונת רפואית אמיתית (CCD, בדיוק כמו גייטן מאטרצו שמגלם את דסטין ב"דברים מוזרים") ולא בחר באיזה להטוט של איפור או אפקטים כדי להשיג איזה מראה של ילדה חריגה.
"תורשתי" הוא סרט נבון, מעורר רגש ומחשבה, מפחיד במידה, מותח במידה רבה יותר. אין בו שום מאפיין של אימה זולה, של הפחדות בשקל, ונדמה לי שכל דיבור ה"הכי מפחיד אי פעם" עושה לו עוול, מייצר ציפייה לא ריאלית וגם לא רלוונטית - ולכו תדעו, אולי זאת גם הסיבה לכך שנכון לעכשיו אין לו מפיץ ישראלי. מכל מקום, את הדבר הזה אתם רוצים לראות כי זה ממש טוב, לא כי מישהו הנפיץ איזו הוכחה מדעית באשר למלחיצותו. בסדר?
"Hereditary" יעלה לשירות ה-VOD של yes ב-24.9, ויוקרן בסוכות בפסטיבל הסרטים בחיפה