אין לו הרבה מה לומר ועוד פחות מה לחדש, הוא נחשב רציני בעיקר כי הוא מוקף בתחרות כל כך לא רצינית, והעובדה שהוא נתפס כמועמד ריאלי ללכת עד הסוף היא בעיקר תעודת עניות לכל השאר. אין, "הספר הירוק" הוא הבני גנץ של האוסקרים.
ההשוואות ל(והבדיחות על חשבון הדמיון ל)"הנהג של מיס דייזי", זוכה האוסקר מ-1989, מובנות מאליהן: ויגו מורטנסן הוא טוני ליפ, מאבטח ב"קופקבנה" שצריך למצוא לעצמו חלטורה בתקופה שבה המועדון עובר שיפוצים. מהרשלה עלי הוא ד"ר דון שירלי, פסנתרן שעומד לצאת למסע הופעות - רובו במה שנקרא "הדרום העמוק", היכן שגוון העור שלו צפוי לייצר סיטואציות נפיצות בהינתן שהשנה היא 1962 והמאבק על זכויות האזרח בקושי התחיל ללכת. אז זה חיבור מתבקש, אבל כמובן שגם מקרה קלאסי של "הילכו שניים יחדיו".
הטריק כאן הוא היפוך צבעים בסיסי. ליפ הוא איטלקי חסר השכלה, ילד רחוב שמקבל בהבנה וכמעט בברכה את כינויי הגנאי של עצמו, מ"גיני" ועד "ווֹפ" (ועל אותו משקל אין לו שום בעיה לקרוא לגבר שחור "חציל", "Eggplant", או חמור מזה "Mulignan", הביטוי הסיציליאני הכי קרוב למילת ה-N של האמריקאים). שירלי הוא אדם משכיל, אנין, מעודן ודי בלתי נסבל, מצביע מרצ קלאסי אם להישאר בסביבת המטאפורה הפוליטית. איך הם יסתדרו לאורך שמונה שבועות של מסע הופעות? אני חושש שהתשובה היא "בדיוק כמו שהייתם חושבים".
את הבמאי פיטר פארלי רובנו ככולנו מכירים בתור מחצית מהצמד האחים פארלי, הדואו שיצר בין היתר את "אני עצמי ואיירין" ואת "טיפשים בלי הפסקה"; הוא עושה כאן מוב דומה לזה שעשה אדם מק'קיי כשהגיע מרצף הקומדיות בכיכוב וויל פארל ל"מכונת הכסף" (ולמען הדיוק ההיסטורי זה בעצם המוב הישן-נושן של ג'רי צוקר, שהגיע מ"טיסה נעימה" ו"סודי ביותר" עם אחיו דיוויד ושותפם ג'ים אברהמס ל"רוח רפאים" המולטי-מועמד לאוסקר). הייתי מצפה שחוסר הניסיון של פארלי בסרטים "רציניים" יהיה מכשלה כאן, אבל הבעיה האמיתית של "הספר הירוק" היא התסריט המתנחמד מאת ניק וָלֶלוֺנגה.
האייטיז התקשרו, הן רוצות את הסרט שלהן בחזרה
הרעיון הבסיסי של "בוא ניקח שני גברים מאוד שונים זה מזה, נכניס אותם לאוטו, נסיע אותם לרוחבה של ארה"ב ונראה מה יקרה" היה בעבר הלא-רחוק כמעט ז'אנר הוליוודי בפני עצמו, ששיאו בשנתיים (1987-88) שבהן יצאו בזה אחר זה הקלאסיקות "מרדף חצות", "איש הגשם" ו"תקועים בדרך". אם וָלֶלוֺנגה היה מקפיד לנתח את האורים והתומים ההם, הוא היה רואה שסרטי המסע האלה הם ההפך הגמור מ"הקוסם מארץ עוץ", הרפרנס הראשון לכל סרט מסע שנעשה אחריו: אם ב"עוץ" אנחנו עדים לשינוי של כל הדמויות, הרי שבסרטי ה"גברים בדרך" יש לנו תמיד עסק עם דמות אחת שזזה ומשתנה ודמות שנייה שמהווה לה ברומטר, שאי-השינוי שלה הוא המדד לשינוי של החבר לדרך. זה אלגנטי, כי זה חוסך סצנות מתישות שבהן אנשים מדברים את הסאבטקסט שלהם רק כדי להראות שהם השתנו. פארלי מצדו מתעקש שהגיבור הלבן שלו יזוז קצת לכיוון של השחור ולהפך, והתוצאה אמנם חביבה אבל לחלוטין לא אמינה. סימטרית מדי, כצפוי מטרחנת מדי. ובעיקר מלאכותית לגמרי, כאילו הוחלט שזו דרך המלך הפוליטיקלי-קורקטית ואין לרדת ממנה מחשש מוקשים.
צחוק הגורל, אבל ממש, שסרט שנראה כאילו נכתב בידי אלגוריתם של תקינות פוליטית חוטף עכשיו על הראש דווקא על הפרות פי.סי - התסריטאי וָלֶלוֺנגה נאלץ להתנצל על ציוץ ישן שלו שקבע כי "מוסלמים בניו ג'רזי הריעו כשמגדלי התאומים נפלו" (אני מניח שזה היה קצת awkward אפילו אם מהרשלה עלי לא היה מוסלמי), ואילו מורטנסן הזכיר במהלך מסע הקידום את מילת ה-N והוסיף התנצלות משלו. חוץ זה, ארגוני שחורים כבר טוענים שהסרט עושה עוול לגיבור השחור שלו כי בלה בלה בלה.
שלא תטעו, אני משוכנע שזה טיעון שמישהו חשב עליו ברצינות מלאה. אבל כל ההוויה של "הספר הירוק" ממחישה באיזה עידן דפוק אנחנו חיים, ואני לא מתכוון רק בהיבט הקולנועי (להפך, זה עוד אחד המקומות השפויים). אנחנו כבר לא רואים בכלל את הסרטים, רק את מה ואת מי שהם מייצגים, ירצו או לא ירצו. ואנחנו כבר לא נסחפים עם סיפורים, רק בודקים בציציות אם הם "בסדר" לטעמם של המילניאלז או מי שזה לא יהיה שבמשמרת עכשיו. ככה יוצא שסרט ורבע הוליוודיים בשנה שמעזים לגעת בנושאים "רציניים" הופכים אוטומטית למועמדים לדברים; ככה יוצא גם שהתבטאות זניחה של יוצר או של שחקן היא חזות הכל, כי שוב, זה כבר לא קולנוע. זה ייצוג באמצעות מקרנה.
יאללה יאללה
האמת לגבי "הספר הירוק" היא שזה סרט חמוד לאללה. מורטנסן מסגל לעצמו נהדר מין דוביות איטלו-אמריקאית (פלא שזה עוד לא נחשב סוג של בלאק-פייס, אבל תנו להם רגע ובטח גם זה ייכנס לרשימה); עלי מצליח לצאת בשלום מהתפקיד כפוי הטובה של "הפרא המתורבת"; פארלי לא מנסה לעשות דברים גדולים מדי, כך שהדינמיקה בין הנהג והפסנתרן מקבלת את כל הפוקוס; וכשהתסריט סתם מעמת את הדמויות זו עם עולמה של זו במקום להראות לנו את ההשפעה ההדדית שלהם נוצרת סדרה שלמה של סצנות אנושיות מאוד שחלקן גם מצחיקות מאוד.
קטע. התכוונתי לפתוח את הפסקה הזאת במילים "בעולם קולנועי מתוקן", אבל הרי זה אשכרה היה ככה באייטיז, בוודאי ספציפית ב-1987-8: אז בעולם קולנועי מתוקן, או סתם בשליש האחרון של שנות ה-80, "הספר הירוק" היה רק עוד סרט מסע לקהל של מבוגרים. דרמה קומית אינטליגנטית למדי וחביבה להפליא שאין טעם להקדיש לה תשומת לב ניתוחית מיותרת, אבל שבהחלט שווה את מחיר הכרטיס הנקוב. עכשיו תראו מה קרה מאז שסרטים כאלה היו דבר שבשגרה: המצאנו את התקינות הפוליטית, הפסקנו לעשות קולנוע לבגירים, יצרנו סביבה רעילה לחלוטין לקומדיות הגעלה מהסוג שהאחים פארלי התמחו בהן, ובסוף קיבלנו מפיטר פארלי סרט שמפחד מהצל של עצמו - ולכן גם הרבה פחות מהנה מ"אני עצמי ואיירין" משולח הרסן, לדוגמה אחת - שאחרי כל הזהירות והייצוגיות עלול לצאת קירח מהאוסקר כי מישהו אמר מילה לא במקום.
"הממ, בני, באילו זמנים אנחנו חיים", אומר הנזיר הקשיש והספק-חרמן אוברטינו דה-קסאלה לנזיר הצעיר אדסו ממלק ב"שם הוורד". אבל הממ, בניי, באילו זמנים *אנחנו* חיים: סרט מסע חביב אך זניח מועמד להכל (וכבר לקח שלושה גלובוסים) רק בגלל הוואקום שמסביב, תסריטאי שניסה לצאת בסדר עם כל אחד הצליח להרגיז את כולם. אפשר בבקשה להפסיק לדבר על מה נכון ולא נכון פוליטית ולחזור לעשות פשוט סרטים?