פעם, לא זוכר באיזה אתר או על איזה סרט, מבקר קולנוע ישראלי הגדיר מותחן כ"יעיל" וקיבל בחזרה טוקבק שנחקק אצלי בראש: "יעיל נגד מה?". זה כנראה היה עונש הולם לתרגום המילולי מדי של "אפקטיבי" ששניים או שלושה קולגות שלי נהגו להשתמש בו באותם ימים, אבל תשמעו, הסרט החדש של גאי ריצ'י אשכרה יעיל. ואם תתחכמו עם "נגד מה?", אשיב שנגד שעמום. "החוזה" אינו יצירה מושלמת, אבל מדובר ב-122 דקות שמחזיקות אותך. שעובדות. שהן פשוט יעילות.
הטריילר מספר יותר ממה שאתאר כאן, וחבל: ג'ייק ג'ילנהול הוא ג'ון קינלי, סמל אמריקאי מיחידה צבאית שתפקידה לאתר אמל"ח של הטליבאן ברחבי אפגניסטן. כדי לעשות את זה נעזרים קינלי והחיילים שלו במתורגמנים מקומיים, שמצדם מוקעים על ידי התושבים כבוגדים. כשמתורגמן אחד נהרג, בא במקומו ברנש בשם אחמד (דאר סלים), שקינלי מוזהר מראש שקשה לצפות אותו או לנהל אותו. הסמל מחליט לבטוח בו בכל זאת, החלטה שתיעשה קריטית כשקינלי ייפצע, וחייו יהיו מילולית בידיו של המתורגמן.
המלחמה באפגניסטן, על תוואי השטח האכזרי שלה והאוכלוסייה העוינת שלה, הייתה רקע לסרטים מצוינים כמו "לכודים תחת אש" (במקור The Outpost) של רוד לורי ו"השורד האחרון" של פיטר ברג, שכואב פיזית לצפות בו במובן הכי מומלץ של המילה. אבל בעוד שהשניים האלה הם סרטי מלחמה מובהקים, "החוזה" בעצם משתייך ברובו לז'אנר סרטי המסע, תת סעיף מסע הישרדות, ואם רוצים אז אפשר גם לראות בו גם סוג של ברומאנס. כך או כך, האחווה הגברית היא הלב הרגשי שלו – וכאן דווקא טמונה אחת מחולשותיו, מפני שאני לא בטוח שהבנתי עד הסוף את המניעים למסירוּת של האפגני לאמריקאי. מצד שלישי, זה לא מפריע כהוא זה לאפקטיביות – לא לא, ליעילות! - של "החוזה" כמותחן.
גאי ריצ'י נמצא לתחושתי בשלב הפוסט-מאנייריסטי של הקריירה שלו. אם אחרי הפריצה המטאורית עם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'" הוא קצת נתקע בניוטרל (שלא לומר רוורס, אם ראיתם את "רוקנרולה"), הרי שבשנים האחרונות הוא פתאום ביים את גירסת הלייב אקשן של "אלאדין", את "קינג ארתור" התקופתי ועכשיו את הסרט נטול השטיקים-של-ריצ'י הנוכחי. "החוזה" נראה כמו סרט של במאי שמחויב אך ורק לסיפור שהוא מספר, שלא בא להרשים אלא לרתק, ובעיקר שלא מתחכם – אולי הרעה החולה האופיינית ביותר לריצ'י במירעו. על כל פנים, בעוד שכתסריטאי הוא עשה כאן עבודה שלא מצדיקה יותר מ"סבבה", כבמאי הוא ראוי לכל שבח על "החוזה".
אבל האס האמיתי הוא דאר סלים. השחקן הדני שמעולם לא ראיתי בתפקיד כל כך מרכזי גונב את הסרט מג'ילנהול (המצוין כשלעצמו) עם נוכחות שאין לתאר אלא כמהפנטת, ואם יש דבר ש"החוזה" מעורר בי זה רצון לצפות בו מככב סולו, רצוי במשהו אינטנסיבי כמו התפקיד שלו כאן. האיש מצדיק לבדו את מחיר הכרטיס, והחוויה מורטת העצבים שיוצר ריצ'י משלימה המלצת "שווה ללכת לקולנוע ולא לחכות לסטרימינג" (ואז להשלים בבית את "לכודים תחת אש" ו"השורד האחרון". אין, המלחמות הכי מסריחות עושות את הסרטים הכי חזקים).