הנה שני דברים שלא השתנו בעקבות "ג'וקר": ההופעה הטובה ביותר בתפקיד הג'וקר עדיין רשומה על שמו של הית' לדג'ר, והסרט הטוב ביותר שבו מופיעה הדמות הזו הוא עדיין "האביר האפל" של כריסטופר נולאן. וזה בסדר גמור, כי "האביר האפל" ובתוכו ההופעה של לדג'ר הוא רגע מונומנטלי בתולדות הקולנוע בכלל ובסרטי הקומיקס בפרט, אז לך תנצח את זה - רק ש"ג'וקר" נראה לכל אורכו כאילו העושים במלאכה הרגישו שהם משחקים בליגה של נולאן ולדג'ר. לא, בעצם זה יותר מזה: התחושה היא כאילו טוד פיליפס, הבמאי של "ג'וקר", אשכרה חושב שהוא יכול להישיר מבט אל כריסטופר נולאן ולעשות לו את המקבילה הקולנועית של "משווה ומעלה". אבל מה, אין לו כלום ביד. וזה לא שהוא מבלף; נדמה לי שהוא בכלל לא מבין, בפרפראזה על מילותיו האלמותיות של פיטר סלרס ב"חמישה בלשים לקינוח", שיש לו יד מלאה בקלפים ריקים.

חואקין פיניקס הוא ארתור פלק, סטנדאפיסט כושל שסובל מהפרעה נדירה שגורמת לו התקפי צחוק בלתי נשלטים. הוא מתפרנס כליצן, חי עם אמו השתלטנית בדירה מתפוררת, סובל מבדידות כרונית ולאט לאט הולך ומתחרפן. בעודו מאבד את זה הוא מתחיל להתחבר לאלמנטים מעולם הפשע בגות'אם סיטי, בדרכו להפוך לנמסיס המפורסם של באטמן - שמצדו אינו מופיע בסרט, אם כי אנחנו כן נתקלים בגרסה צעירה מאוד של ברוס וויין, שנים לפני שיחשוב בכלל על קריירה של עטלף. זו סצנה רעה שמייצרת דבק מיותר לפרנצ'ייז-האב, אבל זאת כנראה הבעיה הכי קטנה של הסרט הנפוח הזה.

"ג'וקר" אינו מבוסס ישירות על חומר קיים. חלק מסיפור הרקע שלו שאוב מ"The Killing Joke", רומן גרפי מאת אלן מור שגם בו מוצג ארתור פלק כסטנדאפיסט כושל, אבל אין ספק שמקורות ההשראה העיקריים לתסריט שכתב פיליפס במשותף עם סקוט סילבר הם בכלל סרטים, ספציפית של מרטין סקורסזה, בראשם "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה". האחרון, סיפורו של קומיקאי שלא מצליח לקבל צ'אנס לפרוץ, חוטף מנחה טוק-שואו בהתקף שגעת ובסופו של דבר (אזהרת ספוילר מ-1982) מגיע ככה אל הכוכבות הנכספת, זוכה כאן למחווה ישירה: רוברט דה נירו, הכוכב של "מלך הקומדיה", מגלם ב"ג'וקר" מנחה טוק שואו שנותן לגיבורנו צ'אנס ראשון בשואו ביזנס. זאת קריצה ברורה אל רופרט פפקין, הדמות שלו מאותו סרט נפלא. ובנוגע ל"נהג מונית", "ג'וקר" כולו הוא כמעט העתק-הדבק של יצירת המופת ההיא, סיפור על "האיש הבודד של אלוהים" (זוכרים את הקטע הזה בקריינות של דה נירו?) בסביבה אורבנית רקובה שהולכת וסוגרת עליו עד שהוא נדחף לכדי טירוף.

אני האחרון שיש לו משהו נגד מחוות למרטין סקורסזה, אבל בסופו של דבר זה כל מה שיש כאן. רוברט דה נירו בתפקיד משנה בסרט שממחזר שני תפקידים ראשיים שלו. כלומר, אם להמשיך במטאפורה הפוקרית, אז פיליפס משווה לסקורסזה בלי להעלות. שזאת בעיה בפני עצמה, אבל היא משנית לבעיה האמיתית, והיא השאלה מה לג'וקר ולשתי הקלאסיקות של מאסטר סקורסזה מלכתחילה. תשובה לא קיבלתי מ-122 הדקות של "ג'וקר", והתוצאה היא שמבחינתי ראיתי פשוט סיפור (ממוחזר) על אדם שהבדידות העבירה אותו על דעתו. לרגע לא הרגשתי שהנה-הנה מה שהפך אותו *ספציפית* לג'וקר. בסרט אוריג'ין - ובסופו של דבר זה מה שזה, גם אם הפעם אנחנו עוסקים בהתהוותו של הנבל ולא של גיבור-העל - זה ממש בלתי נסלח.  

הג'וקר, ביקורת סרט
עוד אדם שהשתגע בגלל בדידות? כבר ראינו את זה וטוב יותר | צילום: יחסי ציבור

ההצלה החלקית של "ג'וקר" היא בבניית העולם סביב פלק כמראה כפולה, הן לעולם הפנימי שלו והן לפרצופה של האנושות כולה; זה שוב משהו שכבר ראינו (בין השאר ב"רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי, שמשהו מהרוח של "רקוויאם לחלום" בבימויו מרפרף בקטנה בתוך "ג'וקר"), אבל אם לציין נקודת מובהקת לזכותו של פיליפס, זו ללא ספק יצירת האווירה של העולם המעוות הזה. לא הישג מבוטל למי שמוכר עד כה בעיקר כיוצר של סרטי "בדרך לחתונה".

וכן, אני יודע, חייבים לדבר על חואקין. אבל, בעיה: תמיד חשבתי שהוא שחקן בלתי נסבל, וכאן הוא מגלם בהצלחה רבה דמות שכל הקטע שלה זה שהיא בלתי נסבלת. איך אפשר בכלל לשפוט דבר כזה? (אולי רק ככה, בקטנה: אם אומרים לנו מפורשות שהתקפי הצחוק של פלק הם בלתי נשלטים, אז למה פיניקס נראה בכל אחד ואחד מהם דווקא כמי שמאלץ צחוק מזויף? זה א) מוזר, ב) לא עקבי, ו-ג) מוסיף נדבך של בלתי נסבלות נוספת).

תראו, "ג'וקר" אינו סרט רע. הוא יושב בול על הקלישאה "עוכר שלווה", הוא מתאר אסקלציה שאפשר להאמין לה ולהתחבר אליה, ועם כל הבעיות שלי עם פיניקס, אני מעדיף אותו בסרט הזה, שבו הוא משחק מה שנקרא "גדול", על גבול האובר-אקטינג, על פני תפקידי האנדר-אקטינג שלו, כמו ב"איש ללא היגיון" וב"יום נפלא", שבהם הוא נראה כאילו לא שילמו לו מספיק בשביל אשכרה לשחק, מה שהופך אותו למעצבן אפילו יחסית לעצמו, אבל עזבו עכשיו. הנקודה היא ש"ג'וקר" ראוי לצפייה, לא יותר - וגם לא פחות.

הג'וקר, ביקורת סרט
מוזר ולא עקבי. התקפי הצחוק של הג'וקר | צילום: יחסי ציבור

בשבועות האחרונים נקשרו שלל שערוריות בשמו של "ג'וקר", החל בטענה שהוא מטפח "גבריות רעילה" ו/או אלימות, עבור בדיבורים על כך שהגיבור שלו שייך בעצם לתנועת האינסלים וכלה במהומה שחולל פיליפס כשאמר שהקומדיות בנות זמננו אינן מצחיקות כי "לך תהיה מצחיק היום עם תרבות הWoke-... כל המצחיקים אומרים לעצמם, 'עזבו, אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד". שור אינאף, כל הנ"ל הצטבר לכדי קריאות להחרים את הסרט (בטוויטר כבר יש האשטאג כזה, #BoycottJoker). על כך אבקש במטותא לומר, גיב מי אה פאקינג ברייק. "ג'וקר" אינו מעודד דבר מלבד התהייה למה יש דיבור שהוא כזה גדול, לא כל דמות של גבר בודד היא אינסל, וזכותו של טוד פיליפס לדבר כמו אידיוט אם זה מה שעושה לו טוב. אז באמת, אנא, חלאס עם הקריאות להחרים את "ג'וקר". אבל לוותר עליו כי קראתם במאקו שהוא די סתם זה עדיין סבבה.