סיפור מדע בדיוני לא פחות ממבריק. שחקן המשנה הגרוע ביותר בתולדות הקולנוע, המשחק-מול-מצלמה והמשחק שלא מול מצלמה (הריסון גילברטסון, תשכחו את השם). שלל הברקות קולנועיות, לרבות סצנת כותרות הפתיחה הייחודית ביותר שזכורה לי מאז "שבעה חטאים". עיצובים פשוט נלעגים. אקשן פשוט אדיר. עריכה כל כך גסה שהייתי מגביל את הצפייה בה מגיל 18. בחיי, מעולם לא ראיתי סרט כל כך קוטבי כמו "משודרג".
אנחנו בעתיד קרוב שבו בני אדם משביחים את עצמם בעזרת הטמעה של איברים וחלקי גוף ממוחשבים. גריי, מכונאי אולד-סקול בנשמתו (לוגאן מרשל-גרין) שאשתו עובדת בחברה שמייצרת בדיוק דברים כאלה, מסרב להשתדרג בעצמו - עד שתאונת דרכים מותירה אותו משותק מהצוואר ומטה. עכשיו נכנס לתמונה הממציא האקסצנטרי ארון קין (גילברטסון) שמציע לגריי פתרון קסם: שתל חכם שיאפשר לו ללכת מחדש. מה עוד הוא יעשה? על זה קין כבר לא מדבר.
בין אם צפיתם בטריילר ההרבה-יותר-מדי נדיב במידע עלילתי או שאתם כמוני, אוהבים לבוא עם מינימום דעות וידיעות קדומות, בואו נעצור כאן עם התקצירים. "משודרג" מסתובב בלי בושה בטריטוריות של "המטריקס", "לוסי" ו"ללא גבולות" (ועוד כמה סרטים שלהזכיר אותם כאן יהיה ספוילר), במיטבו הוא עומד יפה מאוד מול האריות האלה של הז'אנר, ונדמה לי שהרבה מזה קורה בזכות אלמנט ההפתעה.
זה רק הסרט השני שמביים האוסטרלי לי וונל - הקודם היה "הרוע שבפנים 3" הזניח כחצ'קון דאשתקד - אבל האיש צבר לא מעט קרדיטים ככותב. במקור הוא בכלל שחקן; הפעם הראשונה שאני נתקלתי בו גם כתסריטאי הייתה ב-2014, עם סרט מטורלל/מצחיק/מגעיל בשם "The Mule", סיפור אמיתי על בלדר שנתפס וסירב לחרבן את הסמים שבקיבתו תוך ניצול של איזה סעיף בחוק האוסטרלי שאוסר על השלטונות להכריח אותו (בקיצור, זה סרט על עצירות התנדבותית. צפו וזכו). כן, ראש מיוחד יש לבחור הזה וונל, ואין ספק שהעלילה של "משודרג" על טוויסטיה הרבים היא החוליה החזקה כאן. העלילה ולאו דווקא התסריט, שלא מצטיין בדיאלוגים ונוטה פה ושם לפתרונות קלים מדי או סתם מוזרים.
החלטות הבימוי של וונל, לעומת זאת, נעות בין שני קצוות מובהקים: איגרא רמא ובירא עמיקתא. אחרי כותרות הפתיחה הממש מהפכניות מגיעה "מכונית עתידנית" שנראית כאילו פילחו אותה מסט של סרט מהאייטיז, ולא אחד מהסרטים האלה עם הכישרון או התקציב; היכולות שהשתל מעניק לגריי מספקות קטעי אקשן נהדרים לצד רגעים מגוחכים של קונפליקט אובר-דרמטי בין אדם לבינה מלאכותית; מרשל-גרין מבוים יופי במכות ודי קטסטרופה בדרמה; ואילו השחקנית שמגלמת את אשתו, מלאני ולג'ו, נראית כאילו ההוראה שניתנה לה הייתה "תתנהגי כאילו את לגמרי מזייפת את היחסים עם בעלך, אל תדאגי, אני כבר לא אסביר למה". יש עוד אלף כאלה, אבל אני מניח שהבנתם את הרעיון.
אחרי ולמרות כל זה, אני מבין למה "משודרג" מגיע לישראל על הייפ גבה גלי, לרבות פרס חביב הקהל בקטגוריית סרטי החצות של פסטיבל SXSW, מה שהופך אותו למגניב בין מגניבים. כי זהו, שלצד כל המגרעות - כולל הריסון גילברטסון, ששמו מעורר אצלי את כל רשימת הסימפטומים של פוסט-טראומה - זאת אכן הגנבה. סרט שמצליח להפתיע באמת, יותר מפעם אחת ויותר מאשר במובן אחד, שמראה לך דברים שעוד לא ראית ואפילו גורם לך לחשוב על דברים שלא חשבת. לפני ארבע שנים הגיע מאוסטרליה "Predestination" הנפלא והפך לאחד מסרטי המדע הבדיוני הטובים של השנה ההיא; עכשיו מגיע מאותו חלק של הכדור סרט פגום יותר, אבל לא פחות זכיר ומעורר מחשבה.
אולי זה רק הדמיון בין שני השחקנים, אבל "משודרג" נראה כמו סרט עם טום הארדי שלא היה לו כסף לטום הארדי, הפקה הוליוודית בסטנדרט של "המטריקס" שלרוע מזלה נולדה באוסטרליה בתקציב מוערך של 3-5 מיליון דולר. אני לא בטוח שצריך לרוץ בשביל זה לבית הקולנוע, אבל כמו שהיטיב לנסח החבר שחווה איתי את כל הההרים והעמקים של "משודרג", "זה מסוג הסרטים האלה שממש מפתיעים אותך לטובה כשאתה נתקל בהם במקרה בלילה בערוץ הסרטים". אמן.