"משא כבד": אית'ן הוק סוחב על הגב סרט הישרדות סוחף

"משא כבד", שהוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה ומגיע השבוע להקרנות מסחריות בישראל, מתחיל קצת כמו "חלומות רכבת": סרט עצמאי קטן ואווירתי על גבר שצריך איכשהו לפרנס ולשרוד בסביבה עוינת, במקרה הנוכחי השפל הכלכלי הגדול. בסצנות הראשונות אנחנו בעצם נחשפים רק לקורותיהן של שתי דמויות, אב יחידני (אית'ן הוק) ובתו הקטנה באורגון של 1933; האבא, סמואל, לחם במלחמת העולם הראשונה, איבד את אשתו, והחל להבריח משקאות כדי לפרנס את בתו. אבל הוא לא רוצה שהיא תבין איזה סיכון הוא לוקח מול רשויות החוק, אז הוא מעניק לכל האופרציה מראית עין של משחק. כל זה משתנה כשהוא מסתבך בקטטה עם שוטר ומגיע לכלא, אבל לא רק מצבם של האב ובתו עובר כאן שינוי: "משא כבד" כולו הופך לסרט אחר לגמרי.

בכלא נתקל סמואל במנהל הקשוח של עבודות הכפייה (ראסל קרואו) ומקבל ממנו סוג של הצעת עבודה, מלווה בהבטחה להמתקת העונש אבל כמובן גם באיום "או ש": ליווי של מטען מטילי זהב מנקודה א' ל-ב' מתחת לאף של כולם, מרשויות החוק ועד לשודדים פוטנציאליים. כל זה מתרחש בדרך-לא-דרך עם יערות ונהרות ומה לא, וכאן מתברר ש"משא כבד" הוא בכלל לא הדרמה האנושית-תקופתית שחשבנו שהוא, וגם לא סרט הפסטיבלים - לטוב ולרע - שראינו בדקות הראשונות. לא, זה בכלל סרט הישרדות הוליוודי לכל דבר ועניין, פשוט בהפקה (ליתר דיוק קופרודוקציה גרמנית-אמריקאית) עצמאית.

זה סרט הביכורים כבמאי של הבדרך-כלל-עורך פדריק מקינלי, ולפרקים ניכרת בו הבוסריות של האיש על ההגה. גם בכתיבה יש כשלים, שמתבטאים בין השאר בפיצוח לא מספיק מעניין של גלריית הדמויות שמלווה את סמואל במסע המסוכן שלו; זה בולט במיוחד בדמותה של אנה (ג'וליה ג'ונס) אישה ילידית שמצטרפת אל המלווים של המשא המוזהב, תכלס בלי שום סיבה הגיונית מצדה או מצדם (כתבתי את זה כאן בעבר, והנה אני כותב את זה שוב: אין דבר שמזיק יותר לכוונות הטובות של תרבות ה-woke מדמויות וליהוקים שמשדרים "הנה, woke". רוצים אישה דומיננטית בסרט כל-גברי? רוצים דמות ילידית בסרט כל-לבן? תספקו לזה סיבות והצדקות תסריטאיות, זה לא כל כך מסובך. אבל כאן זה פשוט לא קורה, והנוכחות הלא-סבירה של אנה פוגעת בסרט - ובאופן אירוני גם באג'נדה, כי זה פשוט לספק תחמושת לטענה שה-woke הורס את הסרטים).

אחרי שאמרתי את כל זה והתלוננתי על כל זה, ראו זה פלא: ברגע שמפסיקים לצפות לאיזה עומק דרמטי וצוללים לתוך סרט ההישרדות, "משא כבד" הוא 112 דקות סוחפות למדי שפשוט לא מאפשרות לשחרר אותן בלי לדעת איך בדיוק זה ייגמר. זה לא סרט גדול, את ההוליוודיות שלו צריך לסירוגין לזקוף לזכותו ולציין לגנותו, אבל תכלס זאת דרך מהנה להעביר שעתיים. בוודאי עם הוק, שפשוט לא מסוגל להיות גרוע, ועם קרואו - שהעמדה של שחקן משנה מוציאה ממנו את המיטב. זה היה נכון אפילו ב"נירנברג" המביך, וזה לגמרי נכון כאן.