"האהבות שלנו": הסרט הכי משמעותי על 7 באוקטובר הוא פספוס

"האהבות שלנו" הוא הסרט העלילתי המשמעותי ביותר שנעשה עד כה על מאורעות 7 באוקטובר, והוא מתמקד פחות בטראומה הקולקטיבית שלנו ויותר באפשרות של כולנו להחלים ממנה. זאת הצהרת כוונות שיש בה משהו כמעט נאצל, כאילו אבי נשר - הבמאי הכי ישראלי שיש - לקח על עצמו את תפקיד המרפא של השבט, אבל היא לא אפשרה לי לצפות בסרט רק תחת הכובע של מבקר הקולנוע: גם האזרח שבי היה באולם, עם דעה משלו על ההתרחשויות המרצדות. ועדיין, שני הצופים השונים שהייתי יצאו מ"האהבות שלנו" עם שורה תחתונה די דומה.

שלושה קווי עלילה מרכזיים יש בסרט, ושלושתם מתחילים יום לפני הטבח. יש לנו אבא (שלום מיכאלשווילי) שגירושיו מאשתו הרחיקו ממנו את בתו (נועה כהן), שבדיוק עברה לגור בעוטף עזה; יש לנו שוטרת (מגי אזרזר) שמסתירה את בת הזוג שלה (הדס ירון) מאמא שלה (אוולין הגואל), ובדיוק עומדת לבלות בארוחה מרוקאית-אסלית עם שתיהן; ויש לנו צעירה דתייה (דניאל גימפל) שבדיוק קיבלה הודעת "יאללה ביי" מהחתן המיועד שלה, ומחליטה בספונטניות לצאת לרקוד בנובה, שם היא מוצאת את עצמה מתחברת לסוחר סמים קלים (לייב לב לוין). למחרת בבוקר כל זה מתהפך על הראש, והסרט עוקב אחרי ההתפתחויות בכל הגזרות ומציג על הדרך תפקידי משנה משמעותיים, כמו זה של איש המשטרה (יניב ביטון) שהאירועים דורשים ממנו להפוך מחפ"ש למפקד, וכמו חבורה של טירוני 02 מצ'וקמקים - בהם אמיר בנאי ואלעד תורג'מן - שמוצאים את עצמם בלב הקרבות.

בעיה אחת שהסרט סובל ממנה לכל אורכו ולכל רוחב היריעה היא הכתיבה של נשר, שמתקשה לשכנע הן באפיון הדמויות והן בטקסטים שהן משמיעות. זאת העברית הלא מעודכנת, זאת הנטייה של דמות אחת להגיד לאחרת את מה שהיא כבר יודעת רק כדי לעדכן את הצופה, זה היעדרו המוחלט של סאבטקסט. בעיה כרונית אחרת היא ש"האהבות שלנו" הוא סרט עני. זאת לא הפקה ענייה, בטח לא בסטנדרטים ישראליים, אבל המבע הקולנועי דל, כמעט נעדר לגמרי מהאירוע. המצלמה לא עושה כאן שום דבר מעניין - אפילו לא ברגע שבו השמש זורחת על הנובה, רגע כל כך קולנועי וכל כך מחריד שלא ברור איך אפשר לפספס אותו - ואותו הדבר נכון לכל האספקטים של העשייה הקולנועית. זה כאילו שהתפקיד של הצילום הוא לתעד את האנשים שמדברים, כאילו שהעריכה נמצאת שם רק כדי לחבר את הרגע הזה אל הבא אחריו. אם הצופים צריכים להבין משהו, מישהו אומר להם את זה. באף אחד מכלי העבודה האחרים של הבמאי לא נעשה שימוש כדי לספק מידע, כדי לקדם את העלילה - או לחלופין כדי לעצור אותה איפה שהיה ראוי לתת לה ולנו לנשום.

ברגע שבו זה הכי בולט - "זה" בכל המובנים שהזכרתי - אישה ישראלית מוצאת את עצמה כפותה ומורכבת על אופנוע בידיעה ברורה שהיעד הוא עזה. היא מוקפת מחבלים, אין ספק שזה הרגע המפחיד ביותר שהיא חוותה מימיה, אבל הצילום והעריכה והסאונד פשוט לא עושים עם זה כלום. "האהבות שלנו" לא נותן אפילו סימן פיסוק קולנועי כדי להכניס אותנו לתוך החוויה שלה, כדי להיות רגע עם ובתוך הדמות שזה מה שקורה לה.

נשר הוא במאי מנוסה ומוכשר. אם הוא לא התעכב על הדרמה האנושית הזאת, זה לא מפני שהוא לא יודע איך, אלא מפני שזה לא היה חלק מהאג'נדה האומנותית שלו. ונדמה לי שזה קרה - או בעצם לא קרה - כי "האהבות שלנו" הוא לא באמת סיפורן של דמויות ספציפיות, אלא מיקרוקוסמוס מהונדס היטב של החברה הישראלית. חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, קרביים וג'ובניקים, סטרייטים ולהט"בים - סרטו של נשר זורק את כולם לתוך התופת, ומאוד ברור שזה מכוון, כמו שמאוד ברור שנשר התכוון להשאיר אותנו עם טעם של תקומה. לא סתם הוא קורא לסרט "האהבות שלנו", לא סתם הוא מפלח אותו לפלחים שכל אחד מהם הוא סיפור אהבה.

נשר, שעשה קריירה מסדרה של קליעות בול לטעם הישראלי, מנווט דרך הזוועה של 7 באוקטובר כהזדמנות לגלריית הדמויות שלו להבין מה חשוב ויקר להן. אפשר להריע לכוונות שלו, אלא שבמבחן התוצאה, "האהבות שלנו" הוא אוסף של סיפורים שקשה להאמין להם. לא כי הם תלושים מהמציאות, אלא כי הם כתובים ומבוימים ביד כבדה - וזה משפיע לרעה גם על צוות השחקנים. תכלס, גימפל המצוינת ומיכאלשווילי המרגש הם השחקנים המרכזיים היחידים שיוצאים בשלום מהסיפור הזה, וזה לא שיש מה לבוא בטענות לאחרים: אם הדמות שלך היא לא באמת דמות אלא רק ייצוג של משהו בחברה הישראלית, מה בדיוק אתה אמור לעשות עם זה. אם הסיפור הוא לא באמת דרמה אלא סוג של משל, אז איך בדיוק תרגש או תצחיק מתוכו.

בעצם רגע, זה לא מדויק: גם הטירונים הצ'יקמוקים יוצאים סבבה. הם בכלל לא חלק ממי שיוצאים למסע בתחילת הסרט, הם רק כוח העזר בחיפוש של אב אחרי בתו, אבל יש כאן מיני-גלריה של דמויות ושל שחקנים שהכשלים של "האהבות שלנו" לא פוגעים בהם, ולדעתי זה כי לא יושב עליהם כל משקל היתר המטאפורי הזה של ייצוג, מיקרוקוסמוס, משל. הם סתם חיילים שוקיסטים כמו דטנר ובזוקה ב"הלהקה", ואולי לא פלא שמהקומפורט זון הזה של נשר יוצאות הדמויות היחידות בסרט שנשמעות ונראות אנושיות. לא ייצוג של ישראלים; פשוט ישראלים.

אם כבר מדברים, אז לסיום אחליף ברשותכם כובעים ואפנה את הבמה לישראלי שבי - ובהקשר הזה יצאתי מ"האהבות שלנו" מתוסכל נורא, כי כל המיקרוקוסמוס שבנה כאן נשר הוא מבחינתי מצג שווא. ברור לי שזה לא גזלייטינג מכוון אלא מעין הונאה עצמית של אדם ויוצר אופטימי, אולי אופטימי מדי, אבל זה עדיין מתסכל. כי הסרט אכן מציג חתך רוחב של הישראליות, אבל לא של ישראל שאני חי בה.

ישראל שאני חי בה לא יצאה מההריסות של 7 באוקטובר למסלול של החלמה; היא יצאה ממנו לסדרה שלמה של מחלות. היא לא יצאה מזה מחוזקת, מתנחמת באהבה; היא יצאה מזה חלשה ואפופה בשנאת אחים. בישראל שאני חי בה - וכאן טמונה בעיניי הבעיה הכי גדולה בכאילו-מיקרוקוסמוס של הסרט - יש אנשים שלא הצטערו לראות את שואת הקיבוצניקים, שטענו שהרוקדים בנובה הביאו על עצמם את אסונם בגלל העדפותיהם המיניות והדתיות, שמשתלחים היום במי שחייהם נהרסו אז. לקרוא לסרט שעוסק בכל זה "האהבות שלנו" - זה ניסיון ריפוי שלא רואה את הסימפטומים.