לפני כל דבר אחר על סדר היום, אני רוצה לברך מכאן את טום הנקס: קפטן קייל קיד ב"חדשות העולם הגדול" הוא הקפטן-משהו *השישי* שהאיש גילם לאורך הקריירה שלו. רק כדי לסבר את העין, זה יותר פעמים משקווין קוסטנר שיחק בסרט בייסבול (ארבע). כמעט יותר פעמים משג'וני דפ שיחק מישהו חיוור בסרט מעצבן של טים ברטון (שמונה). ובכן, הנה ההופעות של קפטן הנקס לפי סדר איכות יורד (של הסרט, לא של ההופעה, למרות שתכלס יש איזשהו מתאם):
- קפטן ג'ון מילר, "להציל את טוראי ראיין", 1998
- קפטן ג'ים לאוול, "אפולו 13", 1995
- קפטן ריצ'רד פיליפס, "קפטן פיליפס", 2013
- קפטן סאלי סולנברגר, "סאלי: נס על ההדסון", 2016
- קפטן ארני קראוס, "גרייהאונד", 2020 (כן, ארני קראוס היה קצין בדרגת קומנדר, אבל הוא היה *קפטן הספינה*. לא מאמין שאתם מתקטננים איתי על זה עכשיו)
- קפטן קייל קיד, "חדשות העולם הגדול", 2020
"חדשות העולם הגדול" מתרחש בטקסס, חמש שנים לאחר תבוסת הדרום במלחמת האזרחים. קפטן קיד, לשעבר חייל בצבא הקונפדרציה, מוציא את פרנסתו מהקראת חדשות מתוך עיתוני התקופה לתושבים האנאלפביתים של הסְפָר האמריקאי; באחד ממסעותיו הוא נתקל בכרכרה הפוכה, גופה של חייל שחור וילדה אחת בשם ג'והנה (הלנה זנגל), שהמראה שלה הוא ללא ספק צפון-אירופי, אבל הבגדים הם של שבט קיואה. אלא שזה לא סיפור של חטיפה, כפי שיתברר בהמשך (לא שיש סרט שמישהו בארה"ב יעשה סרט שמציג התנהגות ברברית של ילידים אמריקאים, כן? לא בעשור הזה). כצפוי, איש הצבא נגרר למסע שמטרתו השבת הילדה למשפחתה. כלא פחות צפוי, דרכם המשותפת מפגישה אותם עם שלל סוגים של רוע אנושי, גזענות ובעיקר בורות, שהיא התמה העיקרית כאן.
לא קראתי את הרומן מאת פולט ג'יילס שעליו מבוסס הסרט, אבל ב"חדשות העולם הגדול" יש מוטיב ספרותי (תרתי משמע) שקשה לפספס: הנה איש שהולך ומפיץ ידע בקרב אוכלוסייה נבערת, כל זה על רקע מאמצים של גורמים אינטרסנטיים להפיץ פייק ניוז - ובמדינה שהנבערות היא ממש האג'נדה שלה. זה אולי נשמע דידקטי או מתוזמן פוליטית מול הממשל האמריקאי היוצא, אבל זה החלק הכי מעניין בסרט ודווקא הוא לא מטופל דיו ולא מפותח דיו. הדרמה הקולנועית מתמקדת ביחסים בין הגבר לילדה, בדגש על ההתמודדות עם פערי השפה ביניהם; זה כאילו מחזק את התמה של חשיבות התקשורת וביעור הנבערות, אבל זה פשוט לא באמת מעניין, כי זה בלי ריסק. כי מה כבר יקרה ביניהם, כי מה כבר יקרה לה איתו.
תראו, זה לא ש"חדשות העולם הגדול" הוא סרט רע (וזה לא שהנקס עושה בו עבודה רעה, אפרופו הרשימה כאן למעלה; זה דבר שכמעט שלא קיים בפילמוגרפיה שלו, ועוד מילה על זה בהמשך). לא, הבעיה עם סרטו החדש של פול גרינגראס היא שמניין הסיבות הממשיות לצפות בו קרוב מאוד לאפס. הנופים המרהיבים? בסדר, זאת כמעט דרישת סף מכל מערבון, אם כי ניו מקסיקו של ימינו בהחלט מיטיבה לגלם את טקסס של שלהי המאה ה-19. הגיבור? אני שם כסף טוב שלא תופתעו לרגע כשיתגלו המניעים שלו. סיפור הרקע של הגיבורה? שום דבר שלא ראינו כבר ב"איש קטן גדול" (שהוא, להבדיל, סרט שיש מיליארד סיבות לצפות בו). העשייה הקולנועית? רק אם דחוף לכם לגלות שגרינגראס מסוגל להתנזר מצילום הכתף התזזיתי שכל כך מזוהה איתו (סרטים 2 ו-3 בסדרת "ג'ייסון בורן", "טיסה 93" וגם "קפטן פיליפס" שהוזכר לעיל).
הניאו-מערבון שהגיע אמש (רביעי) לנטפליקס הוא סרט פושר, אני חושב שזאת ההגדרה הכי הוגנת. הוא מטיף לתקשורת פתוחה ומזהיר מפני היעדרה, שזאת במטותא התפרצות לדלת פתוחה לרווחה; הוא שואל "מיהו פרימיטיבי", וכמובן משיב שלאו דווקא מי שאורח חייו נראה כזה, אז שוין; הוא אפילו לא מציג איזה קונפליקט ממשי בין דמות האב לדמות הבת, או לפחות לא משכנע שהכאילו-קונפליקט ביניהם הוא משהו מלבד בסיס לתחילתה של ידידות נפלאה. לראות? אפשר, אבל למה.
מילה אחרונה כמובטח על קפטן הנקס: אפילו בסרט הזניח הזה, אפילו על המסך הקטן, האיש מוכיח בפעם האלף ואחת שהוא אלוף העולם וההיסטוריה בשידור רגשות. טום הנקס פשוט *יודע* להיראות מפוחד, לחוץ, משועשע, סקרן, זועם, ובהתאמה הוא גם המגיב - ה-Re-Actor אם תרצו - הכי גדול בביזנס (מלבד אולי הריסון פורד. תחשבו על זה שנייה). תמיד אהבתי את הנקס, תמיד האמנתי לו ואף פעם לא ממש הצלחתי להבין למה; אז הנה, דווקא מתוך הקפטן השישי שלו נולדה לי תובנה. אז לא סתם משננים בשיעורי משחק ש-Acting is Reacting.