"כדורים ברשת" הוא סרט על קונדומים עם בעיית חיכוך

אולי מה שיש לנו כאן זאת בעיית אח. פיטר פארלי ביים וכתב עם אחיו בובי כמה וכמה קומדיות מטופשות מאוד, מצליחות מאוד ומצחיקות מאוד - "טיפשים בלי הפסקה", "משתגעים על מארי", "אני, עצמי ואיירין" - אבל כשבודקים את קריירת הסולו של פיטר, מוצאים שם את הכישלון הקופתי-ביקורתי הקטסטרופלי "סרט 43" לצד "הספר הירוק", שנחשב במידה רבה של צדק לזוכה הגרוע ביותר אי פעם באוסקר הסרט הטוב ביותר, ולאחרונה גם את הקומדיה "ריקי סטניקי", שזה שמעולם לא שמעתם עליה מסכם את כל מה שאתם צריכים לדעת עליה. מכל מקום, עושה רושם שפיטר הולך לאיבוד בלי בובי, והרושם הזה מתחזק עכשיו עם "כדורים ברשת" (Balls Up) של אמזון פריים, שנראה כמו קומדיה שנוצרה בידי אנשים שלא מבינים קומדיה.

מארק וולברג הוא בראד, איש מכירות חסר חוט שדרה של יצרנית קונדומים לא מאוד מצליחה. פול וולטר האוזר הוא אלייז'ה, איש המוצר של החברה, שממציא קונדום חדשני שמכסה גם את האשכים - בדיוק בזמן למכרז על אמצעי המניעה הרשמי של המונדיאל המדומיין ברזיל 2025. השניים האלה לא סובלים אחד את השני, אבל ביחד הם מצליחים למכור את הרעיון לטיפוס בשם סנטוס (בנג'מין בראט), שהוא הבוס הגדול בצד הברזילאי. אלא שהעניינים לגמרי מסתבכים להם, וכשהם מגיעים כצופים למשחק הגמר של הטורניר, הם מוצאים את עצמם בפוזיציה של אויבי המדינה (לספר בדיוק איך ולמה יהיה ספוילר, אבל האם אפשר באמת לקלקל סרט ששום דבר בו ממילא לא עובד?).

ל"כדורים ברשת" יש לכאורה שני מפתחות קומיים: אחד הוא יחסי השמן-מים של בראד ואלייז'ה, והשני הוא חוסר המושג המוחלט שלהם בנוגע לברזיל. אבל שום מנעול קומי לא נפתח, ומאותה סיבה: היעדר חיכוך (בסרט על קונדומים. שהלוואי שהיה מתעלה לרמה של האירוניה הזאת). אנחנו כאילו אמורים להבין שאלייז'ה הוא טיפוס משותק-חברתית בעוד שבראד הוא מין זיקית חסרת אישיות, אלא שלמאפיינים האלה אין שום השפעה אמיתית על הסרט: בסוף מה שיש לנו כאן זה סתם שני אמריקאים שהסתבכו בברזיל, אלא שהם לא מספיק טיפשים/ שונים/ מאופיינים/ מתעבים זה את זה כדי שהמסע שלהם יפיק גיצים קומיים, וברזיל מצדה אינה מספיק עולם-שלישי כדי לייצר קומדיה סביב ההסתגלות של האמריקאים לסביבה ולתנאים. מה שנשאר לסרט לעבוד איתו הם כמה רגעי "נראה אותם מתמודדים עם *זה*", שהוציאו ממני את החיוכים הקלושים היחידים לאורך 104 הדקות האלה.

סשה ברון כהן, בתפקיד של ראש קרטל סמים שהאמריקאים הם אורחים-לרגע שלו ושל אנשיו, מספק כאן הופעת אורח חמודה. בנג'מין בראט מפתיע בהופעה קומית פרועה, ויש סצנה אחת - מעורבים בה דג ופין, דווקא לא של דג - שמזכירה שהאחים פארלי היו פחות או יותר האבות המייסדים של גל קומדיות ההגעלות, ה-gross-out comedies, ששטף את הוליווד סביב חילופי המילניום. בשאר הזמן, "כדורים ברשת" הוא בזבוז זמן.

מארק וולברג עשה בחייו כמה וכמה תפקידים קומיים מוצלחים ("החבר'ה האחרים", "טד", "רווח וכאב"), אבל הוא לא עשה קומדיה סבירה מאז "פתאום משפחה" ב-2018. אני מניח שהרקורד של פארלי ושל התסריטאים שלו - רט ריס ופול ורניק, שבכל זאת כתבו ביחד את כל הכותרים בסדרת "דדפול" וגם "ברוכים הבאים לזומבילנד" - הספיק כדי שוולברג יתגייס ל"כדורים ברשת" בציפייה לפרויקט קומי ראוי לשמו. בכלל, הפילמוגרפיה המשוקללת של כל המעורבים בהחלט עושה חשק. אבל כמו שקורה לעתים קרובות מדי בשירותי הסטרימינג, התחושה היא של בעל כיס שאמר "הנה כסף, רק תבואו" ושל טאלנטים משני צדי המצלמה שבסופו של דבר אכן הסתפקו בלדפוק נוכחות. ההפסד, כרגיל, כולו שלנו.