115 דקות זאת הפרזה פראית בשביל "תל אביב ביירות"

כש"תל אביב ביירות" מתקרב לקו הסיום, סרטה של מיכל בוגנים מצטבר לכדי משהו משמעותי. לאמירה קשה ומעניינת על מלחמה, אחריות, אשמה, הדדיות. זאת יצירה שממש מתבקש לנהל אחריה דיון על ההיסטוריה של השכנות הישראלית-לבנונית - ממלחמת שלום הגליל, דרך ימי רצועת הביטחון וצד"ל, עבור במלחמת לבנון השנייה וכלה בימינו אנו, שאומנם אינם נוכחים בסרט, אבל הוא בכל זאת מצליח להדהד אותם חזק וכואב. כל זה ייאמר לזכותה של בוגנים, אלא שסרטים אינם סימפוזיונים. ובמונחים הכי בסיסיים של חוויית צפייה, "תל אביב ביירות" הוא סרט לא טוב.

שרה אדלר היא מרים, אישה שבעלה (שלומי אלקבץ) משרת שנים בלבנון ובקרבה כמעט אינטימית לאנשי צד"ל. טניה (השחקנית והבמאית הצרפתייה-לבנונית זלפה סרה) היא בתו של בכיר בצד"ל שנמצא בקשר ישיר עם יוסי, ושחייו מתהפכים לאחר הנסיגה הישראלית בשנת 2000, כשהוא מבוקש בארצו כבוגד. ואגב בגידות, בתוך כל זה נוכח גם גבר שמרים מתנחמת בנוכחותו (המוזיקאי אבישי כהן, שגם כתב את הפסקול).

ללא חשש ספוילר אפשר לגלות ששתי הנשים, הלבנונית והישראלית, ימצאו את עצמן בסופו של דבר ביחד, בישראל, במסע משותף לגבול לבנון. הסרט נפתח ברגע הזה, ואז חוזר אחורה וחושף איך הן ואנחנו הגענו עד הלום. והאמת היא שמהבחינה הזאת, "תל אביב ביירות" נראה כמו סרט הפוך: במקום להיות הסיפור המרתק על המפגש בין הישראלית והלבנונית, הוא בעיקר אקספוזיציה ארוכה - מאוד, מדי - שנכנסת לפרטי פרטים של שני סיפורי רקע שפשוט לא מחזיקים.

הרבה בגלל המבנה הלקוי הזה, "תל אביב ביירות" נעדר תחושת סיפור (ואגב אורך, 115 דקות זאת הפרזה פראית לסרט הזה, שהעלילה שלו יכולה להחזיר עודף משעה וחצי). אני מצאתי את עצמי תוהה מדי כמה דקות למה מספרים לי את מה שמספרים ומראים לי את מה שמראים, מה בוגנים מנסה להגיד ומה הסרט שלה רוצה להיות. לא מפני שהוא אינו קוהרנטי, אלא כי הסיפורים הנפרדים של המשפחה הישראלית והלבנונית לא הצליחו בשום אופן לרתק אותי, לרגש אותי או לסקרן אותי. בישורת האחרונה זה סוף סוף נעשה כאמור מעניין, אבל זה קרה הרבה אחרי שהסרט איבד אותי.

הכתיבה (בוגנים) בעייתית, לא ממוקדת, ובדיאלוגים נוטה להיעדר מוחלט של סאבטקסט. העריכה (אן וייל קוטלארסקי) משתפת פעולה עם הנטייה להימרח ולהתפזר במקום לצאת נגדה למלחמה, ולכך מצטרף בימוי שחקנים מלא בעיות. אדלר פחות נפגעת ממנו - בכלל, ההופעה שלה היא החלק הכי מוצלח בעסק כולו - אבל סרה נראית אבודה לגמרי, והדבר הצורם ביותר הוא דווקא בימוי הניצבים. בחיי: בכמה וכמה סצנות הם עוסקים בפעולות משונות שנראות בבירור כביצוע של הוראת בימוי לא מובנת (שימו לב במיוחד לרגע ההתנפלות על גדר הגבול ולקרב היריות). זה נשמע קטנוני, אני בטוח, והאמת היא שאין לי עין רגישה במיוחד לדברים כאלה; הם פשוט מאוד בולטים, בדיוק כמו שבולטים פספוסים בוטים בשחזור התקופתי, לרבות לוחיות רישוי ושלטי דרך ישראליים שלא נראים כמו לוחיות רישוי ושלטי דרך ישראליים, ותאי טלפון ציבוריים שנראים יותר כמו פרשנות AI למציאות של שנות ה-90.

למען הסר ספק, זה לא ש"תל אביב ביירות" נראה חובבני במיוחד. אלא שהתחושה היא שבוגנים הקדישה פחות תשומת לב לאופן שבו הצופה יחווה את הסרט, ויותר למה שיש לה להגיד. במקום לשייף את התסריט ולהדק את העריכה, לבסס אמינות בסצנות מפתח ולפתח את הקשר בין השחקניות לדמויות שהן מגלמות, היא ניסחה תובנות על ישראל ולבנון, על צה"ל וצד"ל, על כיבוש ועל שחרור ומי שמרוויח מכל אחד מהם (ואגב, במקרה הזה העניין עובד קצת הפוך על הפוך). בזה הצליחה בוגנים, ולראיה אותה אמירה מצטברת. אלא שזאת מהדורה קולנועית של "הניתוח הצליח, אבל החולה מת". זה בולט במיוחד בסצנה שבה מרים מקבלת בשורת איוב שהיא חתיכת שיא דרמטי, אלא שהתגובה שלה - ושל המצלמה, ובכלל - היא כמעט אגבית ולגמרי עקרה רגשית. דבר כזה יכול לקרות רק ביצירה ששוכחת מהקהל שלה.

בוגנים היא ילידת ישראל, אבל חיה בעיקר בצרפת, והסרט שלה אינו ישראלי: הוא קופרודוקציה צרפתית-גרמנית-קפריסאית. הוא גם צולם לפני חמש שנים בקפריסין. כל זה מסביר אולי למה השחזור התקופתי מפוקשש כל כך, ואולי בכלל בוגנים לא התכוונה ליצור בבואה של היסטוריה אלא מין פרשנות שלה. אבל בסופו של דבר "תל אביב ביירות" נכשל לא בגלל עיצוב התפאורה, בימוי הניצבים או ההופעה המשונה של סרה, אלא כי הוא פשוט לא מצליח להיות סרט.