הוציא את זה מהסיסטם

נבות פפושדו, שיהיה בריא, דובר קולנועית ברמת שפת אם. זה בלט כבר כשביים במשותף עם אהרון קשלס את "כלבת" ובעיקר את "מי מפחד מהזאב הרע", וזה בולט אפילו יותר בסרט החדש שביים לבדו. מהפריים הראשון רואים כמה האיש מבין את הכלי הזה שנקרא מצלמה, מהקאט הראשון מרגישים איך העריכה היא בשבילו אינטואיטיבית כמו דופק. כאוהב קולנוע - עזבו מבקר, זה פחות רלוונטי - אני חייב לאהוב את הקטע הזה של פפושדו, ובהתאמה אני לא יכול לשנוא את "מילקשייק אבק שריפה". רק לדווח בצער שהוא לא ממש עובד.

העולם של "מילקשייק" מסתובב סביב ארגון בשם "הפירמה", שמזכיר מאוד את "השולחן הגבוה" מסרטי "ג'ון וויק" – יותר גרסת פנטזיה של סינדיקט פשע רב עוצמה, פחות עולם תחתון בעולם האמיתי. קרן גילאן ("ג'ומנג'י", דמותה של נביולה ביקום הקולנועי של מארוול) היא סאם, מתנקשת שעובדת אצל האנשים האלה ודור שני לג'וב: גם אמא שלה, סקרלט (לנה הידי, "משחקי הכס") הרגה אנשים למחייתה עד שנעלמה בנסיבות מסתוריות לפני 15 שנה.

לילה אחד מחסלת סאם כמה אנשים שבדיעבד היה עדיף שימשיכו לנשום, וזה מסבך אותה לא רק עם מי שעומד מאחוריהם אלא גם – כמובן – עם "הפירמה" עצמה ואפילו עם המפעיל/ דמות אב שלה (פול ג'יאמטי). בין לבין אנחנו מכירים את הפייק-ספרייה שמשמשת כמחסן הנשק של הפירמה ואת הנשים שמתפעלות אותה – קאדר מיתולוגי של השחקניות אנג'לה באסט, מישל יאו וקלרה גוג'ינו, כל אחת עם עבר הקיק-אס המוכח שלה. אז ברור שמתישהו הן יראו מה הן יודעות, כמו שברור שסיפורה של סקרלט לא יסתיים ב"פוף נעלמה". 

בעוד שרוחם של סרטי "ג'ון וויק" מרחפת מעל אלמנטים בסיפור, הקולנוע של "מילקשייק" מזכיר יותר את קוונטין טרנטינו – מי שהשפעתו הורגשה גם בסרטים הקודמים של פפושדו וקשלס, ומי שההמלצה הנלהבת שלו על "מי מפחד מהזאב הרע" הקפיצה את הקריירות של שניהם. "להרוג את ביל" הוא הרפרנס הבולט, גם בגלל הדמיון המסוים בין הגיבורות וגם בגלל העשייה הקולנועית המאוד נוכחת, מאוד מודעת, מאוד מושכת תשומת לב. בהקשר הזה, המוזיקה (המצוינת, של חיים פרנק אילפמן) מרפררת לזו של אניו מוריקונה, בדגש על שיתופי הפעולה שלו עם סרג'יו ליאונה. והעלילה שואלת מ"ניקיטה". וסצנות האקשן מתכתבות בין השאר עם "קינגסמן" ועם "הפשיטה" ועם הסרטים של ג'ון וו. זה חלק מאהבת הקולנוע של פפושדו ומההשפעה של טרנטינו, וזאת גם הבעיה הכי גדולה של "מילקשייק אבק שריפה": לסרט הזה אין זהות משלו, די.אן.איי עצמאי, אפיון ייחודי (או לצורך העניין יציב; זה בלתי נמנע כשהשפעות שונות מושכות לכיוונים שונים). הוא שלם ששווה לסך השפעותיו, לא פחות אבל גם לא יותר.

לא ברור אם זה בגלל ריבוי המחוות והרפרנסים, המעבר לבימוי וכתיבה באנגלית (על התסריט חתומים פפושדו ואהוד לבסקי) או הטון הלא לגמרי ברור – זאת דרמה על יחסי אם-בת בתחפושת אקשן? זה פאן טהור עם זיגוג קל של רגש? – אבל נדמה שהשחקניות לא מוצאות את עצמן. לגילאן קשה מאוד להאמין, באסט נמצאת בבירור בהילוך אובר-אקטינג, יאו נראית משועממת. יוצאת הדופן בהקשר הזה היא הילדה קלואי קולמן, שלדבר על תפקידה בכוח יהיה קצת ספוילרי, אבל ההופעה הנהדרת שלה רק מדגישה את הפספוס עם האחרות.

ברגעים הכי טובים שלו, "מילקשייק" מצליח איכשהו להגיד דברים נבונים על אשמה הורית, ספציפית על הסבך של יחסי אמהות-בנות, בעודו מפליא בנו אלימות גרפית. כמעט לכל אורכו הוא מציע אקשן מהוקצע ומסוגנן, גם אם נטול טאץ' ייחודי וגם אם מעת לעת נדמה שהעיניים של פפושדו גדולות מהתקציב שלו. לעתים רחוקות מדי הוא מצחיק. לאף שנייה מצטברת הוא לא מעצבן, שזה לגמרי לא מובן מאליו בטריטוריה הזאת. וכשזה נגמר רציתי רק לראות את הסרט הבא של פפושדו, אחרי שהוא הוציא מהסיסטם את מכתב האהבה שלו לקולנוע ואידיאלית אחרי שישנס את מקלדתו לכדי סיפור של ממש, לא תירוץ להדביק ביחד סצנות.

נטפליקס מפיצה את "מילקשייק" בחלקים מסוימים של העולם, מה שמעיד על מעמדו של פפושדו כבר בשלב המוקדם הזה בקריירה האמריקאית שלו, וההפצה בבתי הקולנוע במקומות אחרים ובהם ישראל היא עוד מדד למעמד הזה; רמת האלימות מבהירה שזו לא יצירה שווה לכל בטן, ועדיין יש מי שמאמין שתצליח. חשוב לומר גם שהסרט הנוכחי יצא לדרך עם קשלס והסתיים בלעדיו לאחר שאיזשהו חתול שחור עבר בינו לבין פפושדו (אם כי קשלס עדיין נושא טייטל של מפיק בפועל); אין לי ספק שפרויקט של נבות פפושדו נטו כבר יישא חתימת יד אישית מובהקת יותר.

בסופו של דבר יצאתי מ"מילקשייק" עם אישור לדברים הטובים שכבר ידעתי על פפושדו, אשרור לחששות שעורר בי הטריילר ותחושה מאוד מובהקת של יאללה, עכשיו תביאו תקציב גדול יותר ותנו לאיש הזה לעשות את הסרט האמריקאי השני שלו. קטע; אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאתי מסרט, או ממשהו, כשאני גם קצת מאוכזב וגם מלא ציפיות.