האמת היא שהלכתי הביתה קצת עצוב. כבר יצאתי מסרטי "מלחמת הכוכבים" מרחף ("שובו של הגד'יי" בגיל תשע), מתוסכל ("אחרוני הג'דיי" בגיל 44), כועס ("סולו") ומגחך ("מתקפת המשובטים"), אבל עצוב זה חדש. זה גם בלתי נמנע, כי בעוד שיש מה לומר לזכות "עלייתו של סקייווקר" כסרט המסיים של סאגת סקייווקר, ההבטחה ששמעתי מג'ורג' לוקאס כשהייתי ילד - תשעה סרטי "מלחמת הכוכבים" שיתחילו בטרילוגיית האמצע, יימשכו בשלושה סרטי התחלה ויסתיימו בשלישיית פינאלה - ממנה לא נשאר פשוט כלום.

"עלייתו של סקייווקר" הוא מסוג הסרטים שאסור לחשוף עליהם פרטי עלילה, מפני שכמעט כל פנייה שהוא לוקח סוגרת משהו: חשבון פתוח מימי הטרילוגיה הראשונה, קו עלילה שהולך איתנו מאז פרוץ הטרילוגיה הנוכחית ב"הכוח מתעורר", או - במקרה הנפוץ הרבה יותר מדי - לקיחת רוורס, שלא לומר פניית פרסה, מההתרחשויות של שני הסרטים האחרונים (בדגש על "אחרוני הג'דיי", שאוהבי הסדרה שונאים כמעט כמו שהם שנאו את הפרק האמצעי בטרילוגיית הפריקוולים, "מתקפת המשובטים"). כך או כך, נדמה לי שתקציר הוגן ייראה ככה: בעוד ריי (דייזי ריילי) משלימה את אימוני הג'דיי שלה, קיילו רן (אדם דרייבר) נעשה ער לקיומו של איום חדש-ישן על ההגמוניה שלו כנסיך האופל החדש של הגלקסיה. מכאן ולמשך 141 דקות, הכל הולך לעבר עימות סופי של נציגי הצד המואר מול סוכני הצד האפל. רק מה, קשה מאוד לדעת מראש מי יילחם באיזה צד.

קטע, כשמציגים את זה ככה נוצר רושם של סרט מהודק. אבל "עלייתו של סקייווקר" הוא אול אובר דה פלייס, ההפך הגמור ממהודק, וזמן המסך שלו - זה ממילא הסרט הארוך ביותר שנעשה אי פעם תחת המטרייה של "מלחמת הכוכבים" - בהחלט מורגש. חלק מזה נוגע לכשל מבני שהדעת קצרה מלהבין; הבמאי ג'יי.ג'יי אברמס (שגם כתב את התסריט עם שלושה שותפים, אחד מהם הבמאי המקורי והמפוטר של "עלייתו", קולין טרבורו), מתעקש משום מה לעמת את ריי מול רן בערך מדי עשר דקות. זה מוזר וזה ממסמס לגמרי את הקליימקס, אבל להיטפל לזה יהיה לפספס את הנקודה, כי הבעיות האמיתיות של הסרט הזה מתחילות בחטאים הקדמוניים של הפרנצ'ייז כולו מאז שלוקאס מכר אותו לדיסני.

זה הניסיון לשמר את מלוא הנכס המקורי על שחקניו ועלילותיו תוך כדי התנעה של סדרה חדשה לגמרי, מה שלא במקרה נשמע כמו "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". זאת גלריית דמויות שנראתה מהרגע הראשון כמו מענה לדרישות של תקינות פוליטית ולא של עלילה, מה שהשאיר אותנו עם שני גברים, פו (אוסקר אייזק) ופין (ג'ון בויגה) שממלאים פונקציה זהה לחלוטין ונבדלים זה מזה רק, במטותא, בצבע עורם. זאת גם ההחלטה לבזר את הטרילוגיה החדשה בין שלושה במאים (בסופו של דבר שניים לאחר שטרבורו פוטר ואברמס הוחזר לכסא שתפס ב"הכוח מתעורר"), מה שאמנם עשה גם לוקאס ב"מלחמת הכוכבים" המקורית, אבל זה היה תחת החזון שלו-עצמו, בניגוד מוחלט לתחושת האין-בעל-בית הנוכחית. זה הניסיון לנגן על הסנטימנטים החשופים של מעריצים ותיקים כמוני, ליצור אצלם תחושת תיקון לשיקוץ של טרילוגיית הפריקוולים, אבל גם לאמץ חלקים ממנה כי גם זה בכל זאת נכס מניב של דיסני. זאת בעיקר מדיניות ה"משהו לכל אחד" - פה נזרוק עצם לילדים, שם משהו לפמיניזם, במקרה של "עלייתו" גם קריצה להט"בית שבעיניי היא יותר עלבון מאשר מחווה לקהילה (אבל טוב, אני גבר סטרייט, להווי ידוע לי שאסור לי להגיד דברים).   

יכולתי להמשיך ככה, אבל נראה לי ששלוש הנקודות שאחרי "לפני שנים רבות בגלקסיה רחוקה רחוקה" ברורות. "עלייתו של סקייווקר" הוא מקרה קלאסי של תפסת מרובה, וסביר להניח שהוא היה כזה גם ללא הרגעים הבאמת-באמת מביכים שבהם "מלחמת הכוכבים" אומרת לנו "זוכרים את הדבר הזה שעצבן אתכם בסרטים הקודמים? אז שינינו את זה, ואם זה לא מסתדר עם שום דבר שנבנה עד כה בטרילוגיה הנוכחית אז הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהתלוננתם".

אם רוצים להיות חביבים, אפשר לומר שהבעיה של דיסני בניהול הנכס ששמו "מלחמת הכוכבים" היא הצורך (או תחושת הצורך, בפרקטיקה זה אותו דבר) לרצות את כולם כל הזמן - צעירים ומבוגרים, נערים שמתגוררים במרתפים של ההורים שלהם וצעירות שהולכות למצעד השרמוטות. ואם רוצים להיות חיוביים, אז ב"עלייתו של סקייווקר" יש כמה וכמה סצנות קרב נהדרות, שניים-שלושה רגעים שעשו צמרמורת אפילו במעלה הגב הציני שלי ובנייה יפה של הקונפליקט האחד שכן הצליח לשרוד את תלאות הטרילוגיה השלישית, רן מול ריי. בנם של האן סולו והנסיכה ליאה מול, טוב, יש בעניין הזה התפתחות שאני לא יכול לחשוף (ושאני שנאתי, ממש שנאתי. נראה איך זה יעבוד לכם). בכלל, בדירוג המשוקלל של הסדרה כולה אני ממקם את "עלייתו" ככה באמצע. בטח לא עמוק במרתפי "מתקפת המשובטים" או חלילה "סולו". היכנסו והיווכחו.

אבל אני לא רוצה להיות חביב ואני לא חיובי. אני עצוב, כי ב-1983 ראיתי סרט ששינה את חיי ושמעתי חזון שהיה הדבר הנפלא ביותר בגלקסיה, אבל מאז קיבלתי שני סרטים איומים, אחד טוב עם כוכבית, אחד פגז, שניים פשוט סתם וגם שני נספחים שהיו מיותרים לגמרי ועם זאת גרועים. אמרו לי תשעה סרטים, עשו 11, וכל מה שאני מרגיש עכשיו כשזה נגמר - זמנית, עד הלחיצה הבאה על העטין של הפרה או היצור ההוא שלוק סקייווקר חולב ב"אחרוני הגד'יי", באמת תודה שהזכרתם לי את זה – הוא ריקנות של ילד בן תשע שהבטיחו לו ולא קיימו.

שנים אני מספר לעצמי שהסרטים של ספילברג יושבים לי על הצד הקולנועי-אמוציונלי בעוד שסרטי "מלחמת הכוכבים" לוחצים לי על הגיקיות בואכה חדוות הצעצועים. הייתי צריך את "עלייתו של סקייווקר" כדי להיזכר שלא קורה לך מה שקרה לי בפעם הראשונה שראיתי חרב אור נדלקת בלי שזה יהיה אמוציונלי לשארית חייך (או אין-חייך. נו, כי גיקים). זאת לא אשמתו של ג'יי. ג'יי אברמס, זה סתם איך שהעולם והקפיטליזם עובדים.

אם לפרוט את זה לרמה הכי בסיסית של ביקורת קולנוע, של ללכת/ לא ללכת, הרי ש"עלייתו של סקייווקר" יושב בסדר בגבולות ההגדרה "אפשר לראות". וזה - העובדה שככה נגמרת הסאגה שעיצבה את מי שאני - כבר עושה אותי כל כך עצוב שפשוט לא בא לי להמשיך לכתוב.