תקציר הוגן ל"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" ייראה בערך כך: במאי מלהק את אביו, חולה סופני, לתפקיד ראשי בסרט על אדם שמבקש להציל את משפחתו מתוצאותיה של מלחמה בין ישראל לאיראן. לאחר מספר ימי צילום מתברר שהאב לא מסוגל לעמוד במעמסה, והבן משנה כיוון: במקום סרט עלילתי בהשתתפות האב הוא מתחיל לצלם סרט תיעודי על גסיסתו. את כל זה אנחנו רואים בסרט שנע כל העת בין סוגות ודרכים לספר את הסיפור - תיעוד בזמן אמת של הנ"ל, סרט עלילתי שמגולל את התרחיש כולו, הקטעים מהסרט-שבתוך-הסרט שהפקתם הושלמה לפני פרישת האב, וקטעי וידאו משפחתיים אותנטיים.
ייאמר מיד, זה נשמע יותר מיינדפאק ממה שזה. "מותו של הקולנוע" הוא לא מהסרטים האלה שאתה צופה בהם קמוט-מצח ותוהה מה לעזאזל קורה לנגד עיניך; זאת יצירה נגישה שלא מקשה על הצופה להבין מה תיעודי ומה עלילתי, מה מתוסרט ומה לא. מעבר לזה, הביצוע של האלמנטים העלילתיים הוא ללא רבב. רוני קובן, בתפקיד קולנועי ראשון, מצוין בתפקיד אסף, האלטר-אגו של הבמאי דני רוזנברג; מרק רוזנבאום, אחד המפיקים הפוריים בקולנוע הישראלי ושחקן רק לעת מצוא, נותן תפקיד ראשי מונומנטלי בתפקיד האב; ובתפקיד משנה משמעותי, אשתו של הבן/במאי, נועה קולר עושה הכי טוב את מה שנועה קולר עושה הכי טוב. אבל איכשהו, למרות כל הדברים הטובים האלה, בסיום הצפייה מצאתי את עצמי מגלגל על הלשון את המילים "קטן מסך חלקיו".
שלושה דברים מונעים מ"מותו של הקולנוע" למצות את הפוטנציאל של עצמו. ראשית, הסרט-שבתוך-הסרט - אותה עלילה שעניינה תקיפה ישראלית עתידית באיראן ומתקפת הנגד שבעקבותיה - לא באמת מגרה את הדמיון, ולגמרי לא קשור לתמה הגדולה של היצירה כולה, קרי הפרידה מהאב. ההיברידיות התיעודית-עלילתית של היצירה פוגעת בה כאן, מפני שהצדקה לעלילה האיראנית היא ש"ככה זה היה בחיים" (ואכן, רוזנברג התכוון בתחילה לביים את הסרט העלילתי ההוא, ו"מותו של הקולנוע" אכן נולד מתוך הריסותיו); זה עובד בתוך לוגיקה דוקומנטרית, אבל בהינתן שהסרט נחווה בעיקר כעלילתי, זאת הרמה ללא הנחתה. הבעיה המובנית השנייה, ובעצם הראשונה, היא בלתי נמנעת: כשסרט מושך תשומת לב רבה כל כך לאופן שבו הוא מספר לנו סיפור, אין סיכוי שנשכח שזה "רק סרט". זו השעיה של השעיית אי האמון המפורסמת, והתוצאה היא פגיעה באימפקט הרגשי, כי קשה להתרגש מ"רק סרט".
חשוב לומר, זו לא חוויית צפייה עקרה רגשית. בעיקר בדקות הראשונות והאחרונות שלו, "מותו של הקולנוע" כן מצליח לגעת. בשאר הזמן הוא תרגיל מעניין - לטוב וגם לרע, כי אנחנו לא באמת יוצאים מהבית בשביל לראות תרגילים - בקולנוע, בתיעוד וגם בפסיכולוגיה, מפני שההתעקשות של הסרט העלילתי והתיעודי להרוויח את ימיו האחרונים של האב נראית בו זמנית כמו אקט יפה של בן אוהב, וכאקט פולשני של יוצר מרוכז בעצמו. אני לא יודע אם רוזנברג כיוון לשם, אבל הוא בקלות היה יכול להרחיק מעצמו את האש בחדר העריכה, ויפה שלא עשה את זה: האמביוולנטיות הזאת היא בפירוש חלק משמעותי מהעוצמה המצטברת של הסרט.
לכו לראות את "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". הוא לא מושלם, אבל המנצח הגדול של פסטיבל ירושלים - בשנת 2020, עדות נוספת להפצה העקומה שמאפיינת את הקולנוע הישראלי - הוא סרט לחשוב עליו, סרט לזכור, וסרט חובה למי שהוריו כבר בישורת האחרונה.