קפטן מארוול

בסטנדרטים שהורגלנו בהם מהיקום הקולנועי של מארוול, ולמען האמת גם מכל סרט שיהיה בתקציב של 150 מיליון דולר, "קפטן מארוול" סובל ממקרה של אין-הייפ. הטריילר היה לא משהו; הדיבור לא ממריא; הציון ב-imdb, לפחות נכון להקלדת תווים אלה, נמוך עד חשד להטיית בחירות; ואפילו הפאן-בויז ממתינים בדריכות כל כך גדולה לסרט הבא, "הנוקמים: סוף המשחק", שהקונטרה של מארוול ל"וונדר וומן" מגיעה אל המסכים בחצי קלאץ'. 

אני מצדי דווקא ציפיתי ברוב צפי לבואה של הקפטן, בראש ובראשונה בגלל ברי לארסון, שאני חש כלפיה את האחריות השילוחית המאוד ספציפית של מבקר קולנוע שמאמין שהוא היה הראשון לזהות: את תהילתה של לארסון אני שר מאז "בית זמני", במקור "Short Term 12", סרט אינדי מ-2013 שהיה לי המזל לקלוט בזמן אמת ושלא יכולתי להפסיק לדבר עליו ועל ההופעה הנהדרת שלארסון נותנת בו. מהבחינה הזאת הרגשתי הכי נביא בעירו כשהיא זכתה כעבור שנתיים באוסקר הסופר-מוצדק שלה על "חדר", והליהוק שלה ככוכבת הראשונה של ה-MCU - כמובן שהיו וישנן גיבורות-על ביקום של מארוול, אבל זאת הפעם הראשונה שאחת מהן היא הכוכבת הבלעדית - נראה לי כמו ג'קפוט מבחינת כל המעורבים. כמה מבאס לגלות שדווקא לארסון היא אחת החוליות החלשות ביותר באחד הסרטים הפחות מוצלחים בפרויקט הרב-שנתי והרב-סרטי הזה שאתם כבר יודעים שאני מעריץ.

מי אני מה אני

זה דווקא מתחיל נהדר. דמותה של לארסון, שבתחילה אנחנו מכירים רק בשם "וירס", היא תושבת ציביליזציית "קרי" שמקום מושבה בפלנטת "האלה" (זכינו להכיר אותם כבר בשני סרטי "שומרי הגלקסיה", ואם אתם מהנהנים עכשיו במרץ, אז דעו לכם שגם אני לא חוויתי מזמן את חדוות המין). לא רק שמה המלא של הקפטנית לעתיד הוא תעלומה בשלב הזה; אנחנו לא יודעים בכלל מה הסיפור שלה. וירס היא חיילת, חברה בכוח קומנדו אינטר-גלקטי שתפקידו הראשון במעלה הוא להגן על בני קרי מפני הסקראלים, גזע חייזרי בעל יכולת שינוי-צורה כמעט בלתי מוגבלת. וירס היא גם מיני-גיבורת-על שהכוחות שלה מתבטאים בפולסים של אנרגיה שזורמים מתוך ידיה, אלא שהכוחות האלה אינם בדיוק שלה: זו לכאורה מתנה על תנאי מהבינה המלאכותית שמנהיגה את הקרי. למה מגיע לה כל הטוב הזה? היא לא ממש יודעת, מפני שגם היא לא ממש יודעת מי היא. יש לה רק פלאשים של זיכרון מתוך חיים מוקדמים או קודמים שפשוט נמחקו לה. 

אני עושה טיפה פאסט פורוורד: בתחילת הסרט נדמה כאילו הבעיה הכי גדולה של וירס היא לעמוד בדרישות של המפקד האישי שלה (ג'וד לאו), אלא שלאחר מבצע אנטי-סקראל כושל היא מוצאת את עצמה על כדור הארץ, ספציפית בסניף של בלוקבאסטר בשנת 1995. כאן תוקפים אותה ביתר שאת זיכרונות מחיים קודמים שברור התקיימו על הפלנטה הזאת, שככל הידוע לה היא מעולם לא ביקרה בה.

השליש הראשון של הסרט מסתובב סביב השאלה של זהות וזיכרון ועושה איתה כמה דברים יפים, בעיקר במחלקת העריכה, אבל בד בבד נחשפת הבעיה הגדולה הראשונה של "קפטן מארוול": האינטראקציה המשמעותית ביותר של וירס בכדור הארץ. האחד-על-אחת עם ניק פיורי, בעתיד הבוס שתום העין של הנוקמים וכרגע סמואל ל. ג'קסון לאחר ההצערה הדיגיטלית המוצלחת ביותר אי פעם, שלא לומר הלא-בלתי-נסבלת הראשונה (ברצינות, זה אפילו עשה אותי קצת אופטימי לקראת אוסף ההצערות המאיים עלינו בסרטו החדש של מרטין סקורסזה, The Irishman"").

וירס ופיורי הופכים כמעט מיד לזוג מוזר מתבקש, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו וכל זה, אלא שבין ג'קסון ולארסון יש תגובה אנטי-כימית כה קיצונית שהיא העלתה בדעתי את לחיצת היד בין יצחק רבין ויאסר ערפאת. הבמאים-תסריטאים אנה בודן וריאן פלק כאילו עושים הכל נכון ביצירת החיבור בין הצעירה הלבנה לגבר השחור, אלא שכל הניסיונות לייצר ביניהם רגעים מצחיקים/ אוקוורדיים/ נוירוטיים שזורמים כל כך טוב כמעט בכל סרט אחר ב-MCU יוצאים כאן מאולצים ובעיקר מתאמצים. 

קפטן מארוול
הצערה דיגיטלית מופלאה - ג'קסון ב"קפטן מארוול" | צילום: יח"צ באדיבות פורום פילם
קפטן מארוול
איום גלקטי | צילום: יח"צ באדיבות פורום פילם

אותו הדבר הנכון לגבי נוסטלגיית הניינטיז, שלכאורה נכנסת כאן באופן טבעי למשבצת שמילאה נוסטלגיית האייטיז ב"שומרי הגלקסיה" הראשון, אבל מעשה שטן בחולצת פלנל משובצת - גם זה נראה בכוח, לא אמיתי, בעיקר לא בא מאותו מקום רגשי טהור שנוסטלגיה אמיתית חייבת לבוא מתוכו.

בחזרה לעניינים הסיפוריים: וירס ופיורי מוצאים את עצמם במרדף אחר שאריות מפרויקט מדעי מסתורי של אישה שמופיעה בזיכרונותיה של הראשונה (אנט בנינג), אלא שהם לא לבדם. גם הסקראלים במרוץ, ובחציו השני מתחיל הסרט לרוץ על המבנה הקלאסי של "מי ישיג ראשון את המקגאפין" (נו, דיברנו על זה. מקגאפין = הדבר ההוא, ברוב המקרים חפץ דומם, שמניע את כל העלילה).

"קפטן מארוול" אינו סרט אוריג'ין מובהק, לפחות מהבחינה הזאת שלגיבורה שלנו יש כוחות-על מבעוד מועד. אבל אנחנו כן עדים לתהליך גילוי עצמי של וירס, שהוא נקודת חובה נוספת: זה פשוט מגושם, גס, רצף מלאכותי של תקרות זכוכית שנמצאות מעל לראשה של הגיבורה כחלק מאמירה פמיניסטית לגיטימית אבל ארכאית שבאמת מתאימה יותר לימי ה-Windows 95 (אגב, באופן משונה, דווקא הטכנולוגיה הניינטיזית מצליחה לייצר קטעים קומיים מוצלחים היכן ששאר האלמנטים הנוסטלגיים קורסים).

אם יש לסרט הזה לב פועם, ובהחלט יש לו, הוא לא מצוי בהעצמה הנשית אלא במקום אחר לגמרי. אני לא רוצה לעשות כאן ספוילרים, אבל את זה אגיד כי באמת צריך: יש כאן אמירה ממש מבריקה על הפער בין איך שהדברים נראים והמהות האמיתית שלהם. במובן הזה יש כאן טייק על שטחיות - וגם על אפליה, ועל גזענות - שהוא מתוחכם בהרבה ובוודאי אלגנטי בהרבה מהגישה הדידקטית של "הפנתר השחור" המאוס (בכלל, אנשים שחשוב להם ייצוג של דברים בסרטים: מכירים אלגוריה? אז נסו את זה פעם). בן מנדלסון הוא השחקן שבחזהו פועם הלב הזה והדמות ששמה תאלוס היא ביי-פאר הדבר הכי מעניין בסרט, וזה כל מה שתשמעו ממני בעניין הזה.

עכשיו יאללה, גזר הדין.

איפה גל כשצריך אותה

"קפטן מארוול" אינו מבאס עד כדי צלילה אל מורד הדירוג של תולדות ה-MCU. הוא בוודאי טוב בהרבה מהפנתר ימ"ש, מ"ת'ור" השני ומ"אנטמן" הראשון; הוא רק מזיע ממאמצי הגנבה-הצחקה כושלים, קצת כמו "שומרי הגלקסיה 2", ובעיקר הוא סובל ממשהו שלא ראינו מעולם ממארוול ולא האמנתי שאי פעם נראה במשמרת של מפיק העל קווין פייגי: כשל ליהוקי מוחלט של התפקיד הראשי. 

קפטן מארוול
מזיע ממאמץ | צילום: יח"צ באדיבות פורום פילם

לקח לי זמן לקלוט את זה ועוד יותר זמן להכיר בזה, אבל לארסון היא פשוט האדם הלא נכון לתפקיד. חסר לה תזמון קומי באופן כמעט מוחלט, חלק מהשורות הסופר-גיבוריות גורמות לה להיראות כאילו היא סופרת בראש כבשים או דולרים, ובעיקר חסרה לה ההתלהבות שפשוט אי אפשר בלעדיה בסרט על גיבור שמגלה לראשונה את מלוא כוחותיו. גל גדות היא שחקנית הרבה יותר מוגבלת מלארסון, אבל הלוואי על "קפטן מארוול" האנרגיה הנפלאה שגדות הביאה ל"וונדר וומן" (הסרט, לאו דווקא התפקיד; בהופעות האחרות של גדות בסרטים של די.סי זה עבד ככה-ככה). ואם כבר הגענו להשוואה הבלתי נמנעת הזאת, הרי שבאופן כללי וגורף, "וונדר וומן" > "קפטן מארוול". שמעתם את זה, די.סי? המבקר הישיש ההוא שחולה על התחת של פייגי אומר שהשארתם לו אבק במקצה הנשים.