"האחד והיחיד שלי" עושה כיף גדול דווקא מסוגיות תלמודיות

עם אנרגיות גבוהות, וייבים מגניבים, קולנוע יצירתי על גבול הפרוע והרבה חוש הומור, "האחד והיחיד שלי" הוא בראש ובראשונה כיף גדול. זה אף פעם לא מובן מאליו, ובסרט ישראלי שעוסק (בין היתר) בסוגיות תלמודיות, זה בכלל ראוי לציון ולשבח. לקולנוע שלנו יש נטייה מסוימת לכובד ראש ויד כשהוא נכנס לטריטוריות דתיות; סרטו של דוד טאובר - הוא כתב וביים, אשתו אליה טאובר הפיקה - הוא הזדמנות להבין שזה בפירוש לא חייב להיות ככה. הפלוס-מינוס שליש הראשון שלו הוא בכלל פתיחה מהמגניבות שראיתי השנה.

טליה ברטפלד המצוינת מגלמת חוזרת בתשובה שזמן קצר לאחר הלידה הראשונה שלה מגלה שבעלה (נדב אנטמן-רון) התחלף. מה שאתם שומעים, הוא זה כבר לא לא הוא. רק נראה כמוהו. בצר לה היא פונה לרבנית שלה (נווית סיטבון), שמצדה מתייחסת אליה כמי שאיבדה את זה. בעלה הרב דווקא חושב שהיא צריכה להיות קצת יותר קשובה, מה שגורם לרבנית לפנות לעזרתו של מי שהיה בעבר המורה שלה (זהר שטראוס). רק מה, פתאום זה נראה כאילו גם הוא קצת התחלף.

"האחד והיחיד שלי" הוא סרט שנשען על שתי מסורות: אחת היא התלמוד, וספציפית האגדות התלמודיות המיסטיות שעוסקות בשדים, גלגולים וכיו"ב תעלומות; בראיונות סיפר טאובר, בעצמו חובש כיפה, שהעולם הזה משך אותו מאז ומתמיד. המסורת השנייה היא העיסוק הכמעט אובססיבי של הקולנוע באנשים/דמויות/שחקנים שמתחלפים: החל בנשים של "מלהולנד דרייב", עבור באחים של "זה ייגמר בדם" וכלה בקוסמים של "יוקרה", העניין הזה הוא מוטיב חוזר וחוזר (ואצל כמה מהגדולים ביותר: אומנם מניתי כאן רק שלוש דוגמאות, אבל הן בהתאמה של דיוויד לינץ', פול תומאס אנדרסון וכריסטופר נולאן). טאובר צולל לתוך זה עם סרט שלא מסתפק בהתחלפות אחת: מלבד בן הזוג שפתאום איננו הוא והמורה שמתנהל כאדם אחר, יש לנו כאן גם החלפה בין שחקניות בסגנון "מלהולנד" - פרטים יהיו ספוילר - וגם אמא שחזרה אחרת מטיפול גירוש שדים וסבא שחזר אחר מהמלחמה (או מחטיפת חייזרים, תלוי את מי שואלים). יש התחלפויות מטפוריות ופיזיות, מתחום המיסטיקה ומתחום הפסיכיאטריה, ובעיקר יש יותר מדי התחלפויות.

אחרי פתיחה ממוקדת וסופר-קצבית, "האחד והיחיד שלי" הולך קצת לאיבוד. ייאמר לזכותו של הסרט המאוד חי הזה שנתקיים בו חוק שימור האנרגיה, אלא שהאנרגיה הזאת מתפזרת מצד אחד על הרבה יותר מדי תת-עלילות, ומצד שני - מעת לעת נתקעת במחסום מוזר ומיותר של נבירה מוגזמת בקטעי תלמוד, כולל קריינות וכולל ארמית. ההתפלפלויות האלה מזיקות לסרט שבכל המובנים האחרים ראוי לשבח על קצביות (אז צל"ש וגם טר"ש לטאובר עצמו ולמיקי כהן ברלב, שחתומים ביחד על העריכה). אבל מה שבאמת מונע מההגנבה הזאת למצות את הפוטנציאל של עצמה הוא שבסופו של דבר לא ברור מה בעצם ראינו כאן, מה ניסו להגיד לנו. תשובה בהחלט אפשרית היא ש"זה סרט על הקושי של אנשים להסתגל לשינויים אצל אנשים שהם אוהבים", אבל זאת תשובה שהיא גם הרבה יותר פשוטה וגם הרבה פחות מגניבה מהסרט, אז מה עשינו בזה.

כמו העריכה והכתיבה, כך גם הצילום (יוסף שלסט) נראה נהדר בתחילת הסרט, ובהמשך מידרדר קצת למניירות שהזכירו לי יותר מכל את ימי "פרקר לואיס" (אם אתם לא יודעים במה מדובר, תתנחמו בנעורים שלכם). כל הנ"ל מצטבר לתחושה של חוויה שמתחילה הכי חזק שלה ולאט-לאט מורידה, אבל הסך הכל של "האחד והיחיד שלי" הוא עדיין אחלה. עדיין כיף. עדיין משהו שלגמרי שווה לצאת בשבילו מהבית.