גלריית הדמויות רחבה מדי, לא ממש ברורה ההתעקשות להחזיר למסך טיפוסים וקונפליקטים מהסרטים הקודמים בסדרה ומנבכי עברו של אית'ן האנט, והנבל – או ליתר דיוק נציגו עלי אדמות – מבאס מהכתיבה ועד הליהוק. וזהו, אין לי יותר שום דבר רע להגיד על "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון".
זה הסרט השלישי בסדרה שמביים כריסטופר מקווארי, והשני ברציפות שבו שיתוף הפעולה בינו לבין טום קרוז מניב אפוס אקשן קרוב מאוד למושלם. מקווארי למד איך למקסם את המחויבות הטוטאלית של קרוז לביצוע פעלולים, והוא משכלל כל הזמן את הדיסוננס המענג שהפך למזוהה כל כך עם "משימה בלתי אפשרית": קטעי פעולה שהם מצד אחד מופרכים אבסולוטית ומצד שני מבוצעים "באמת", כלומר מול המצלמה, על הסט, לא במחשבים של חברת האפקטים. "משימה" וסרטי ג'ון וויק הם חוד החנית של הגישה הזאת, שמתעדפת את הפעלול – ה-Stunt – על פני האפקט הממוחשב. האם כל צופה מבחין בהבדל? כנראה שלא. האם כל צופה חווה את ההבדל? אין לי ספק. פשוט לא ניתן לפספס את הסוג המסוים הזה של אי-אמינות אמינה.
אנחנו מתחילים ב(מה שלפחות נראה לי כמו) מחווה ל"המרדף אחר אוקטובר האדום", בצוללת גרעינית רוסית; כשהפרולוג מסתיים מתייצב השלד העלילתי, שבמרכזו צמד מפתחות – ליתר דיוק שני חלקים של מפתח אחד – שנעלמו מהצוללת, ועכשיו כל העולם מחפש אותם. למה? כי הם המפתח – חה – לשליטה בתוכנת הבינה המלאכותית שהיא-היא הנבל האמיתי של "נקמת מוות" (ואחלה של נבל, רושם שכאמור מתקלקל קצת בגלל עושה דברו האנושי, שמגלם אסאי מוראלס). בעצם רגע, זה לא נכון: בעוד שליטרלי כל העולם מעוניין לשלוט במפלצת ה-AI, האנט (קרוז) וצוותו הם היחידים שמעוניינים להשמיד אותה. כדי לעשות את זה הם נעזרים בגנבת בשם גרייס (היילי אטוול) שבתחילה נקלעת לסיטואציה, ומהר מאוד הופכת לחלק אינטגרלי מהסיפור, שמסתבך לא רק עם שדי העבר של האנט אלא גם עם שדי העתיד שלה.
אטוול, שהראתה בגיחות שלה ליקום הקולנועי של מארוול בדיוק את הנוכחות הדרושה לאקשן באופק קומי, עושה כאן יופי של תפקיד (הלוואי על "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" להצליח ככה עם עיצוב הדמות הנשית המפוקפקת-מוסרית, והלוואי על פיבי וולר-ברידג' לצלוח אותו ככה). אבל הסרט איכשהו לא סומך על אטוול, ויוצר כפילות מיותרת למדי בינה לבין אילסה (רבקה פרגוסון), אחת מאותן דמויות חוזרות שלא לגמרי ברור למה הן חוזרות. וכאילו שהשתיים האלו לא סוגרות את פינת אשת החיל, אנחנו מקבלים בחזרה גם את ונסה קירבי בתפקיד סוחרת הנשק אלנה מיצופוליס, וחוץ מזה עושים היכרות עם מתנקשת שתקנית-סדיסטית שמגלמת פום קלמנטיף. נחמד לראות את הפנים האמיתיות של קלמנטיף אחרי כל השנים האלה מתחת למסכה של מנטיס ב"שומרי הגלקסיה", אבל הגודש הזה של דמויות נשיות דומיננטיות/מועצמות הוא חלק מהתחושה של רוחב-יתר. מצד שני, זה סרט של 163 דקות שהצפייה בו לא משאירה שום רושם של *אורך* יתר, אז קצת חזירי להתלונן על הרוחב.
"נקמת מוות" מצליח לשמר מתח מהרגע הראשון ועד האחרון. הוא מציג את אחד ממרדפי המכוניות המסעירים שראיתי מימיי, את סצנת תאונת הרכבת הכי מלהיבה/מגוחכת שצולמה אי פעם, וכמובן גם את הפעלול ההוא שבו קרוז קופץ מצוק כשהוא רכוב על אופנוע ואז צונח את שארית הדרך למטה, שבוודאי נתקלתם בו כשפומפם ברשתות מבעוד מועד. זה סרט מצחיק במקומות הנכונים וסוחף בכל פעם שמתחשק לו, ובעוד שהנ"ל מתקיים בכל סרט פופקורן מוצלח באמת, סרטי "משימה" הם יותר מזה - כי תכלס הם הכי קולנוע שהוליווד יודעת לעשות כרגע.
אני לגמרי מתכוון לזה. שני הסרטים האחרונים בסדרת "משימה בלתי אפשרית" הם הכי ניצול של כל מה שהמדיום הקולנועי יכול להיות, הם עבודת מצלמה-עריכה-סאונד-פעלולים פנומנלית, וכתוצאה מהנ"ל הם מייצרים השעיית אי-אמון במובן המספק ביותר של הביטוי. אז נכון, אנחנו יוצאים מהם עם חיוך מטומטם של עונג ולא עם הרהורים על הרוח האנושית, אבל הם סרטים אשכרה חשובים. לא רק בגלל כל האמור לעיל, אלא גם בגלל שהם עדיין מוציאים אנשים מהבית. זה לא בקטנה, בטח לא כשאפילו מארוול ופיקסאר הן כבר לא מנויות בטוחות במובן הזה. ולהחזיק במו ידיך את התקרה של המדיום לבל תתמוטט – פעמיים, כי לפני רגע הוא עשה את זה עם "אהבה בשחקים: מאווריק" - זה משהו שבשערי גן העדן אמור להתקזז לטום קרוז עם כל השיט האחר שמשאיר אותו בכותרות מאז שהייתי יותר צעיר מהבת שלי.