בשנה הבאה ימלאו 10 ל"איירון מן" וליקום של מארוול, פרויקט שאי אפשר להפריז בתיאור ההשפעה שלו על הנוף התרבותי שלנו. יש הרבה דרכים לנתח את ההצלחה הכלכלית של התמנון הקולנועי הזה, אבל בכל הנוגע למדד האיכות, נדמה לי שאין הרבה מה להתבחבש עם הסברים: בראש ובראשונה, במארוול פשוט יודעים ללהק במאים ואז לתת להם לעבוד.

זה התחיל כבר בבחירה הלא מובנת מאליה (ובדיעבד הפגיעה בול) בג'ון פאברו ל"איירון מן", נמשך בבחירה הצפויה לגמרי והנכונה לגמרי בג'וס ווידון ל"הנוקמים", ובעצם עובר דרך כל התחנות שהביאונו עד "תור: ראגנארוק". קנת בראנה, ליהוק שגרם בזמנו להרמת גבה, היה תפור על "תור" המקורי והקו השייקספירי שלו; ג'יימס גאן, עם רקורד צנוע של סרטי ז'אנר עצמאיים כמו "Slither" ו-"Super", היה הימור די פרוע שהסתיים בהיסטריה של "שומרי הגלקסיה"; האחים רוסו הוצנחו לתוך "קפטן אמריקה: חייל החורף" למרות או בלי קשר להצלחה של ג'ו ג'ונסטון הוותיק בסרט הראשון, כשמאחוריהם לא הרבה יותר מהקומדיה "את, אני והשאר" (אוקיי, וגם רקורד טלוויזיוני מוכח ב"משפחה בהפרעה"), ויצרו את אחד מסרטי האקשן הטובים ביותר של העשור אאוט אוף דה בלו.

17 סרטים הפיצה מארוול מאז "איירון מן", וכמעט בכל פעם היא מצאה בדיוק את הקברניט הנכון למשימה הנתונה. זה חצי מהקרדיט שמגיע לקווין פייגי, האיש החזק של מארוול, אבל זה גם מה שילדים קוראים החצי הקטן. החצי הגדול הוא לתת לבמאי שלך ללכת עד הסוף עם החזון שלו, גם אם זה מישהו שהתקציב המצטבר של כל סרטיו הקודמים לא מכסה מחצית מתקציב הקייטרינג של סרט מארוול. תראו מה קורה בפרנצ'ייז אחר בבעלות דיסני - "מלחמת הכוכבים", שם פוטרו השנה שלושה במאים של שני סרטים בתוך ארבעה חודשים - ותבינו כמה שזה לא מובן מאליו. פה ושם היו תקלות גם בבית מארוול, כמו הפרידה מאדגר רייט שהיה הבמאי המיועד של "אנטמן" והסכסוך עם ג'וס ווידון שעבר בסופו של דבר למתחרה די.סי, אבל כשמביאים בחשבון את גודל ההפקות ואת מה שמונח על הכף, זה הכי שקט קרוב לתעשייתי שניתן לבקש.   

מה שמביא אותנו אל "תור: רצף עיצורים". אחרי סרט ראשון שהיה כאמור על גבול "המלך ליר", וסרט שני שהיה פספוס יוצא דופן הן בליהוק הבמאי (אלן טיילור) והן בתוצאה הבלתי-זכירה, קווין פייגי הלך הפעם עם טאיקה ואיטיטי. הבמאי-תסריטאי-שחקן-קומיקאי-צייר הניו זילנדי הוא לא ילד חדש בשכונה - חלף עשור מאז סרט הביכורים שלו, "Eagle Vs. Shark" - אבל רבאק, הרקורד שבזכותו הוא קיבל את המפתחות מפייגי כולל בעיקר שני סרטים שרק עכברי קולנוע שמעו עליהם. הראשון הוא "מה שאנחנו עושים בצללים", קומדיית אימה פסיכית ונהדרת; השני הוא "המצוד אחר אנשי הבר", סרט מסע כל כך שונה מכל דבר שאני אפילו לא יודע איך לשייך אותו ז'אנרית. בשני הסרטים המצוינים האלה אי אפשר היה לפספס את הראש הייחודי של ואיטיטי, הנונשלנטיות שבה הוא עושה קומדיה כמו אף אחד אחר. טאץ' כזה הוא תמיד הדבר הראשון שנגזל בבמאים שחווים את מה שפינק פלויד קראו "ברוך הבא אל המכונה", אבל ראו זה קטע - "תור" החדש הוא לגמרי, לחלוטין, עוד קומדיה ניו זילנדית קטנה ומטורללת של טאיקה ואיטיטי. פשוט בתקציב של 180 מיליון דולר.  

תור: ראגנארוק, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
קומדיה ניו זילנדית קטנה ומטורללת בתקציב של 180 מיליון דולר | צילום: יחסי ציבור

תראו, עקרונית אני חייב לכם תקציר מזה כמה וכמה פסקאות, אבל תיאלצו להסתדר בלעדיו. זה לא עניין של ספוילרים; זה ש"ראגנארוק" לוקח פניות כל כך משוגעות בדרכו העלילתית והסגנונית שבאמת חבל לקלקל את חדוות ה-WTF של הצפייה בדבר הזה. אז בקווים כלליים מאוד, תור (כריס המסוורת') נמצא הפעם במשימה מפותלת להצלת עולם הבית שלו, אסגארד. בדרכו יש לו שוב אינטראקציית אהבה-שנאה עם אחיו לוקי (טום הידלסטון), היתקלות עם דמות שאגדיר ברשותכם כמנחה של "הישרדות" (ג'ף גולדבלום), בעיה רצינית עם אלת המוות, הלה (קייט בלאנשט), קרב גלדיאטורים עם האלק (מארק רופאלו) שלא מהווה ספוילר כי הוא כל מה שרואים בטריילר, והיכרות של עליות ומורדות עם לוחמת ולקירית (טסה תומפסון, ההיא מ"קריד") שנראית כמו החלטה אסטרטגית של מארוול להוכיח שהיא יכולה לנצח את וונדר וומן במגרש שלה (ואתם יודעים מה - היא מינימום מוציאה תיקו). חוץ מכל אלה, ואיטיטי ליהק את עצמו לתפקיד של החייזר עשוי הסלעים קורג, דמות שאין לה שום הצדקה עלילתית וואט סו אבר. ואני מתכוון לזה בתור דבר טוב, כן? 

המושג "קאמפ", שיש המגדירים אותו כהאדרה של היעדר טעם - או של כיעור, או של כל מה שהמוני וזול - יושב על "ראגנארוק" כמו כפפת עור ורודה עם נצנצים. הסרט הזה הוא התפוצצות של צבעים שלא מתחברים אחד עם השני, סצנות שלא מובילות אחת אל השנייה, הופעות אורח (מתוך היקום של מארוול ומחוץ לו) שאין להן שום סיבה ודמויות שאיש לא טרח לחשוב מה מניע אותן ולאן - ותשמעו, זה הכי כיף שהיה לי באולם קולנוע מאז לא זוכר מתי.

תור: ראגנארוק, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
הכי כיף שהיה באולם קולנוע, אומרים לכם! | צילום: יחסי ציבור

ברור, "ראגנארוק" אינו מושלם. הוא קצת ארוך מדי, הבד-גאי (או ליתר דיוק גירל) שלו הוא עקב אכילס כמקובל אצל מארוול ומשהו בקליימקס שלו מרגיש מלאכותי ומודבק אחרי הטרלול הכללי, אבל להיטפל לחולשות האלה זאת קטנוניות פושעת. טאיקה ואיטיטי יצר בדיוק את אופרת החלל הפרועה והמצחיקה-בקול-רם שלוק בסון ניסה לעשות כבר פעמיים ונכשל, כי הוא לא מסוגל גנטית (והאמת, גם אתנית) להצחיק בלי לצאת מתאמץ; ואיטיטי לא שופך טיפת זיעה במסלול ההתפרעות הקומי, והתוצאה היא סרט שגורם ל"שומרי הגלקסיה" להיראות מאופק. במונחים של סרטי 200 מיליון דולר, זה פאקינג אקספרימנטלי - בדיוק כמו ש"ד"ר סטריינג'", שאני מזכיר כאן לא במקרה (הינט הינט), היה משהו שעד עכשיו לא באמת ברור איך קיבל אור ירוק.

כשהייתי בן שש עפתי על "פלאש גורדון" של מייק הודג'ס, הכי אופרת חלל קאמפית שראיתי עד אז, ובמובנים מסוימים גם מאז. עכשיו מתייצב ואיטיטי מול הודג'ס, ולא סתם מרפרר אליו אלא משווה ומעלה. התוצאה היא רייד לא נורמלי שהוא מיצוי של כל הטוב שהוליווד מסוגלת לעשות, החל ברמת הספקטקל וכלה בתחושה שאתה מקבל הצצה לדמיון הלא-מעובד של גאון מטורף.

לא, זה לא ייאמן. ראיתי אתמול את אחד הסרטים הטובים של השנה, וזה משהו בשם ראגנארוק שביים מישהו בשם ואיטיטי.

תור: ראגנארוק, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
אחד מהסרטים הטובים של השנה. YOU BEST BELIEVE | צילום: יחסי ציבור

החמישייה הקמרלינג

לדרג את חמשת הסרטים הכי טובים מתוך הכולה 17 ביקום הקולנועי של מארוול - זאת לא אמורה להיות משימה קשה. אבל אני מתאבל פה על זה שלא היה לי מקום ל"הנוקמים" ועדיין מתלבט אם המקום הראשון שלי הוא בחירה ראויה, אז מה אתם יודעים: זאת כן.

 mako תרבות בפייסבוק