מדי פעם "נפוליאון" ממריא. כשהסרט עוזב את המהלכים הצבאיים-היסטוריים ומפנה את מלוא תשומת הלב לטרללת היחסים בין נפוליאון לז'וזפין, כשהמתח בין הפוליטיקאים הצרפתים בני התקופה מידרדר לגרוטסקיות קומית, כשהגאונות והזוועה של קרב אוסטרליץ שוטפות את המסך - סרטו של רידלי סקוט לגמרי עובד ברגעים האלה, אם לא ממש ברמה הרגשית אז בוודאי ברמה החושית. אלא שבמצטבר מדובר במשהו כמו 30-40 דקות מסך מתוך 157; השאר, חוששני, נע על הסקאלה שבין משעמם, תמוה ומיותר.
הסרט מתאר שני תהליכים במקביל: האחד הוא עלייתו של נפוליאון (חואקין פיניקס) ממעמד של עוד קצין בצבא הצרפתי לתואר של קיסר צרפת, ואז אל אובדן השלטון ולבסוף אל הגלות - מה ספוילר, זאת הפאקינג היסטוריה - והשני הוא יחסיו המפותלים עם אהובתו/ אשתו/ גרושתו-אך-אשת-סודו ז'וזפין דה בוארנה (ונסה קירבי). נדמה לי שהתסריט מאת דיוויד סקארפה ניסה להציג את הכמיהה לחסדיה של ז'וזפין כמפתח להבנת אישיותו של המצביא הנערץ-מושמץ, אבל זה נשאר על הנייר, תרתי משמע. בפועל יש כאן סרט אחד - ארוך מדי ופטפטני מדי - על עלייתו ונפילתו של מנהיג, וסרט שני על אהבה מטורפת מהסוג שראינו אינספור פעמים. השזירה של שני הצירים העלילתיים לא מייצרת סינרגיה או תובנה; היא מייצרת בעיקר יגיעה.
תכלס, השיממון של "נפוליאון" היה צפוי. הרי בהכללה שאינה גסה מדי, הביוגרפיה הקולנועית היא ז'אנר כושל. כן, יש יוצאי דופן ("אמדאוס" המושלם, "רשימת שינדלר" המופתי), אבל ה"ביופיק" נוטה להיכשל ולהכשיל, גם את הגדולים: קלינט איסטווד נפל עם "ג'יי. אדגר" (הובר, ראש ה-FBI הנודע לשמצה), אוליבר סטון הביך את עצמו עם "אלכסנדר" (נו, הגדול). אפילו מרטין סקורסזה, שהפליא לעשות עם "השור הזועם" על ג'ייק למוטה, פקשש לגמרי את "הטייס" על הווארד יוז. סקוט נמצא בחברה טובה במובן הזה, וגם במובן נוסף: דמותו של נפוליאון בונפארטה הופיעה עד היום ביותר מ-70 סרטים - החל בביוגרפיות קולנועיות קודמות וכלה בהופעות אורח קומיות כמו ב"לילה במוזיאון 2". הסרט הראשון אודותיו, "נפוליאון" של אבל גאנס, נעשה כבר ב-1927 (ונמשך במקור שש שעות. בחיי). כל זה מדגיש את השאלה שמרחפת כל העת סביב "נפוליאון" של 2023: למה אנחנו צריכים את זה?
גם הפילמוגרפיה העדכנית של סקוט לא נתנה סיבה לציפיות גדולות מהחדש שלו. "הדו-הקרב האחרון" היה מצוין אומנם, וכך גם "להציל את מארק וואטני", אבל אלה ו"אנשי המזימות" הם לטעמי שלושת הסרטים הטובים היחידים של סקוט בשנות ה-2000. האיש הפך למקבילה ההוליוודית של מכבי תל אביב בכדורסל, היסטוריה מפוארת ואחריה רצף אכזבות אינסופי שבתוכו צצות משומקום הברקות תלושות; זאת לא אחת מהן, למרות שההפקה המשותפת של אפל TV פלוס ו"סקוטס פרי" - החברה של סקוט עצמו - עוד יכולה לגרד כמה אוסקרים ומצבה בקופות סביר (הכנסות של כמעט 180 מיליון דולר ברחבי העולם עד כה).
אגב אוסקרים, סקוט דיבר בהתלהבות גדולה על הליהוק של פיניקס, אבל הכוכב הוא בפירוש אחת החוליות החלשות כאן. ההופעה שלו גובלת בקריקטורה, אולי כי התסריט כושל לגמרי בכל הנוגע לחקר הדמות ואולי כי הקריירה של פיניקס פשוט הגיעה לשלב המאנייריסטי (אני מנחש שזה שילוב של השניים). גם קירבי לא מרשימה, אולי כי היא בכלל הייתה הבחירה השנייה של סקוט - ג'ודי קומר כבר הייתה חתומה, ופרשה סביב ענייני קורונה - ואולי כי ככה זה עם שחקנית מוגבלת מלכתחילה ותסריט שכאמור.
כבר אמרתי, זה לא טוטאל לוס. למשל, הסצינה שבה נפוליאון וז'וזפין משליכים זה על זו מזון וחפצים משני צדיו של שולחן עמוס מסובים כמעט שווה לבדה את כל העסק. מעבר לזה, עכברי קולנוע עשויים למצוא עניין בסרט שהרבה לפני סקוט היה החלום הכי גדול של סטנלי קובריק (האיש פנטז כבר בסוף שנות ה-60 על הפקת ענק בכיכוב ג'ק ניקולסון; בנייר עבודה שהגיש ל-MGM, דובר על 1,000 משאיות שישנעו 50 אלף ניצבים בדרכם לגלם 50 אלף חיילים צרפתים). אבל בסיכומו של דבר, "נפוליאון" של רידלי סקוט סובל מבעיות מהותיות בלא פחות משלושה ממדים: האורך המופרך, הרוחב המופרז והעומק שאיננו.