"אין ברירה אחרת" מנסה להדהים שוב ושוב עם אותו טריק

מדי כמה דקות, בקטעים מסוימים אפילו שניות, "אין ברירה אחרת" מזכיר שהוא עבודה של וירטואוז. בזוויות מצלמה חריגות, בבחירות ממזריות בחדר העריכה, ברגעים מבריקים של תמונה-על-תמונה - הבמאי פארק צ'אן-ווק מוכיח שבגיל 62, שני עשורים אחרי ש"שבעה צעדים" שלו כבש את העולם, הוא עדיין מהכי גדולים שיש. וזה נורא מתסכל, כי בשאר הדקות והשניות יצא לו סרט שקשה מאוד לאהוב.

בקומדיה השחורה-משחור הזאת מגלם לי ביונג-הון ("משחק הדיונון", "ראיתי את השטן") גבר קוריאני בגיל העמידה, מהנדס בכיר של יצרנית נייר שמפוטר במפתיע לאחר שנים של עבודה. כשזה קורה, כל העולם שלו מתחיל להתפורר; חברתית וזוגית, הורית ונפשית, הוא לגמרי מאבד את זה. הוא גם נשאר מובטל, ולא כי הוא מתעצל בחיפוש עבודה, להפך - אלא שבכל ריאיון הוא נתקל שוב ושוב באותם פרצופים, מועמדים מבטיחים לא פחות ממנו שהבעיה היחידה שלהם היא שיש עוד מהם. בסופו של דבר עושה גיבורנו אחד ועוד אחד, ומבין שאם רק ייפטר מהמתחרים, הוא יחזור לשוק העבודה בלי בעיה.

רגע המפתח הוא זה שבו הגיבור, יו מן-סו, רוצח כמעט בטעות את אחד מאותם גברים מתחרים - ורואה כי טוב. כאן הסרט חושף את פניו האמיתיות, וכאן גם מסתיים התקציר הזה, כי הבעיה של "אין ברירה אחרת" ממילא אינה עלילתית אלא סגנונית. במילים הכי פשוטות, זה סרט מעצבן. הוא גם ארוך מדי (139 דקות שנחוות כמו הרבה יותר מזה), אבל זה בעיניי רק סימפטום של המכשלה הבסיסית שלו: הוא מנסה להדהים אותנו שוב ושוב עם אותו טריק.

פארק צ'אן-ווק קנה את עולמו כשיצר בתחילת המילניום את טרילוגיית הנקמה המופתית שלו, ש"שבעה צעדים" הוא חלקה האמצעי (קדם לו "שלום לנוקם" ואחריו בא "שלום לנוקמת"). ב-2016 הוא הוכיח שכוחו עדיין מאוד במותניו עם המותחן הרומנטי-ארוטי "המשרתת" (בין לבין היו לו יציאות פחות מוצלחות, כמו "צמא" ו"סטוקר" שהופק בארה"ב, אבל לא שווה להתעכב עליהם כרגע). מבחינה סגנונית, המשותף לסרטים הגדולים של פארק הוא וייב של מתח גבוה שמתפרק מדי פעם ברגעים של הומור שחור - ואני חושב ש"אין ברירה אחרת" לא עלה יפה גם כי הוא קומדיה מובהקת. העוצמות של פארק, שעובדות נפלא כשההומור מנגן כינור שני, מכבידות על הסרט עד לרמה של תעוקה. וכאמור, זה לא רק שהאיש לוחץ חזק מדי בשביל להצחיק: זה גם ובעיקר שהוא לוחץ על אותו כפתור.

"אין ברירה אחרת", שמבוסס על הרומן "הגרזן" מאת דונלד ווסטלייק, הוא סאטירה חברתית-כלכלית. זה כתב אישום נגד הקפיטליזם, וככזה הוא פשוט למדי, אפילו פשטני. אבל פארק חש משום מה שהפתרון המקאברי של הגיבור שלו, לרצוח מילולית את התחרות, הוא פצצה שאפשר להפעיל יותר מפעם אחת - וזה, למרות התעצומות הקולנועיות שלו, פשוט לא נכון ופשוט לא עובד.

"ראיתי את השטן" שהוזכר לעיל הוא יצירת מופת של אסקלציה, סרט שכולו קודש לטיפוס בסולם האלימות. בפילמוגרפיה של פארק צ'אן-ווק, טרילוגיית הנקמה עושה פשוט נהדר את הקונץ של טירוף שהולך ומחריף. "אין ברירה אחרת" הוא סרט שיש לו רק שני הילוכים, ואחרי שהוא מתעכב (הרבה יותר מדי) על הראשון, הילוך המצוקה, הוא פשוט נתקע בשני, הילוך הפיתרון האלים. הוסיפו סגנון שמלכתחילה יושב על קומדיה כאוכף על גב פרת משה רבנו, וקיבלתם משהו שקשה לצלוח.

אני לא חושב שהסרט הזה הוא בזבוז זמן מוחלט. הוא אפילו לא "גרוע"; זה פשוט לא משהו שאפשר לומר על יצירה שיש בה כל כך הרבה קולנוע נהדר. אבל סביב "אין ברירה אחרת" נערם הייפ מוגזם לגמרי, ואני חושב שעדיף לצפות בו עם ציפיות מותאמות למידותיו האמיתיות: מצבור של רגעים אדירים בתוך מכלול כושל לחלוטין.