ל"קלן 75" לוקח זמן לתפוס, ואז לוקח זמן לשחרר אותו

מעניין כמה אנשים עוד זוכרים את הקונצרט של קית ג'ארט בקלן, ומעניין כמה עדיין מאזינים לו. כן, זה אלבום הסולו-ג'אז הנמכר ביותר אי פעם (4 מיליון עותקים), אבל הוא בכל זאת כבר בן 51. וכששמעתי שעשו עליו סרט, תהיתי איך לעזאזל מנגישים 66 דקות של אלתור רצוף על פסנתר לקהל שלא מכיר אותו, כי אתה הרי לא עושה סרט על יצירה מוזיקלית רק בשביל מי שיודע לזמזם אותה. מה גם שההפקה לא הצליחה לרכוש את הזכויות על הקונצרט, אז לא הייתה אפילו אפשרות לשלב אותו בפסקול.

הבמאי הישראלי עדו פלוק עשה ב"קלן 75" שתי בחירות מעניינות ונבונות שהפכו את המינוסים לפלוסים: ראשית, ג'ארט הוא לא הגיבור של הסרט הזה. הגיבורה היא ורה ברנדס, מי שבגיל 18 הפיקה את הקונצרט ההוא. שנית, סרטו של פלוק הוא לא על המוזיקה שנוגנה באותו לילה ב-1975, אלא על משהו אחר לגמרי. משהו שמתואר בפתיחה כך: "זה לא סרט על הקפלה הסיסטינית, על הפרסקו או אפילו על מיכלאנג'לו. זה סרט על הפיגומים". זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל ברמה העלילתית זה בדיוק מה שזה. סרט על הקונסטרוקציה שמתחת ליצירת המופת.

הפתיחה מתרחשת שנים לאחר מעשה, ברגע מצמית ביחסים של ברנדס (מאלה אמדה) עם אביה, ואז אנחנו מתוודעים אליה מחדש כשהיא תיכוניסטית שאפתנית אך מבולבלת; היא מסתובבת עם חבורה שנראית כאילו היא באודישן לבריגדות האדומות, אבל עם האנרגיות האלה פונה ברנדס לא לטרור אלא לאמרגנות מוזיקה. אין לה מושג בתחום הזה, אבל עצם העיסוק בו מעצבן את אבא שלה, שזה כבר טוב, וחוץ מזה היא מבינה דבר קריטי ממש ביום הראשון שלה בביזנס: את תמיד יכולה לאלתר את מה שאפילו לא ידעת שתצטרכי להביא לשולחן.

את ההיכרות עם הג'אז של ג'ארט אנחנו עושים דרך עיניו ואוזניו של מייקל ווטס (מייקל צ'רנוס), עיתונאי מוזיקה שמשמש גם קריין לאורך הסרט. למעשה, לווטס ולג'ארט (ג'ון מגארו) יש הרבה יותר סצנות משותפות מאשר לגיבורה ולפסנתרן, שבאמת נפגשנו לראשונה רק ביום הקונצרט, 24 בינואר 1975. בכלל, הרוב המוחלט של מה שאנחנו רואים ב"סרט על הפיגומים" היה באמת: הפסנתר שהוזמן עבור ג'ארט אכן נעלם בערב המופע, הוא אכן ניגן בסופו של דבר על תחליף שהיה לא רק ירוד אלא גם שבור, והוא אכן עלה בכלל לבמה - עם כאב גב כרוני ומחסור רציני בשעות שינה - רק בגלל נאום שהשמיעה לו ברנדס ברגע האחרון, סטייל מאמן בחדר ההלבשה.

מכל הבחינות האלה, "קלן 75" הוא גן עדן למי שמכיר ואוהב את הקונצרט בקלן. היצירה הזאת הייתה הפסקול שלי כשהייתי בן 16-15, אבל לא ידעתי כלום על מה שקרה איתה מאחורי הקלעים, ואני מרגיש שסרטו של פלוק ממש המציא אותה מחדש בשבילי. אבל אני חושב גם שזה ההישג הכי זניח של הסרט המיוחד הזה, שעלילתית אכן עוסק בפיגומים, אבל לא שם נמצא הייחוד האמיתי שלו. הרי לא חסרים סרטים על מוזיקה - וגם על מאחורי הקלעים שלה, כמו שראינו למשל לפני רגע ב"ספרינגסטין: הדרך משום מקום" - אבל "קלן 75" הוא משהו אחר: זה סרט על המקום שממנו בא הדחף להגשים את עצמך, וככזה הוא הברקה לא נורמלית.

לשתי הדמויות שבלב הסרט, האמרגנית-מפיקה והמוזיקאי, יש דבר אחד במשותף: שניהם פורחים כשהם מאלתרים. ג'ארט כאילו עושה את זה למחייתו, אבל באחד הדיאלוגים המוצלחים בסרט, ברנדס אומרת לו שהפסנתר השבור על הבמה בקלן הוא ההזדמנות הראשונה שלו לאלתר *באמת*. בלי רשת ביטחון, בלי שיהיה לו מושג איך זה יישמע ואיך זה ייגמר. מהבחינה הזאת הוא בדיוק כמוה, ושניהם מתים מפחד, ושניהם צריכים את הערב הזה כי שניהם מגשימים את עצמם רק כשאין רשת ביטחון. בדיוק ההפך מהאבא של ברנדס, רופא השיניים שהכל אצלו מהונדס.

בשיר A Thousand Kisses Deep יש ללאונרד כהן שורה נהדרת, שבתרגום חופשי הולכת ככה: "אתה מאבד אחיזה, ואז אתה מועד לתוך יצירת המופת". זה בדיוק מה שקורה לברנדס ולג'ארט בסרט של פלוק, שבמהותו מספר על מפגש בין שתי נשמות שכדי למצוא את דרכן צריכות למעוד.

לא ראיתי את סרטיו הקודמים של פלוק, "אף פעם לא מאוחר מדי" שנעשה בישראל ו"הכרטיס" שנעשה בארה"ב. ב"קלן 75", שנוצר בגרמניה ודובר ברובו אנגלית, הוא מתגלה כתסריטאי נפלא - וכבמאי שחסר לו מעט מהייחוד של הכתיבה של עצמו. זה בולט בעיקר בשליש הראשון של הסרט, שנראה כמו מהדורה מוזיקלית של "מכונת הכסף" או "הזאב מוול סטריט", עם דמויות שפונות ישירות אל הקהל כדי לספק הסברים על תעשיית המוזיקה וקצב התרחשויות גבוה שנראה יותר כמו חשש לשעמם ופחות כמו משהו שהולם את רוחה של היצירה; אלא שלמזלו של פלוק ולרווחתנו, זה לא באמת מקלקל שום דבר, והסרט גם מתבגר מזה ככל שהוא מתקדם. בכלל, לטעמי זאת יצירה שהולכת ומשתפרת ככל שהיא מתפתחת. שבהתחלה לקח לה זמן לתפוס אותי, ובסוף לקח לי זמן לשחרר אותה.

מאלה אמדה עושה תפקיד נפלא, פשוט נפלא, והיא לבדה שווה מחיר של זוג כרטיסים. אבל "קלן 75" הוא יותר מהופעה סוחפת של שחקנית מקסימה, והרבה-הרבה יותר מסך מגרעותיו. זה סרט נורא חכם, נורא מרגש ולפרקים גם נורא מצחיק, וכל זה קורה סביב יצירה שבכלל לא מופיעה בו. איזה קסם.