ברשימת "50 סרטי גיבורי העל הטובים בכל הזמנים" שפורסמה לפני כשבוע ברולינג סטון, "תור: ראגנארוק" תפס את המקום השמיני. ברשימות מהסוג הזה מנסים תמיד להפתיע - וחשוב מזה, לעצבן ולהרוויח את הקליקים של ההייטרים - אבל בלי ממש לשבת ולסדר רשימה משלי, "ראגנארוק" שמיני נשמע נכון. טאיקה וואיטיטי עשה מ"תור" השלישי קומדיית חלל קאמפית, מטורללת, מענגת ומרגשת; זה מה שהוא תמיד עושה, ומי שראה את סרטיו הקודמים ("ילד", "החיים בצללים", "המצוד אחר אנשי הבר") כאילו ידע למה לצפות, אבל הדגש הוא על "כאילו": וואיטיטי נתלש מהקולנוע (ומהטלוויזיה) של ניו זילנד לתוך המכונה הענקית של מארוול, מעבר מהסוג שמעטים שורדים, ר' המוב של קלואי ז'או מהקומפורט זון של הקולנוע העצמאי אל הכישלון המונומנטלי של "נצחיים". וואיטיטי מצדו עשה את זה בנונשלנטיות ובהצלחה עצומה. ועכשיו, עם "תור: אהבה ורעם", השאלה כותבת את עצמה: האם הרעם יכול להכות פעמיים?
לא, התשובה היא לא. "אהבה ורעם" נחמד מאוד, בוודאי ראוי לצפייה, אבל הוא נופל בדיוק בשלושת האספקטים שהפכו את "ראגנארוק" לסרט טופ-טן-כל-הזמנים: הוא לא מספיק מצחיק, הוא לא מספיק מטורלל והוא לא מספיק נוגע ללב. יתרה מזו וחמורה מזו, אפשר להרגיש שהסרט הזה בהחלט מתאמץ לסמן וי על שלושת הנ"ל. ומתאמץ, לפחות עד וכולל "ג'וג'ו ראביט", זה הכי לא וואיטיטי שיש.
קטע: בדיוק בשבוע שבו חוגגים 40 ל"בלייד ראנר", "אהבה ורעם" נפתח עם סצנה שכאילו נלקחה ישר משם, ספציפית מהמפגש בין הרפליקנט רוי לטייקון טיירל: אדם פוגש את אלוהיו והורג אותו. אבל לא רק אותו - גור (כריסטיאן בייל), מצויד בחרב קסומה, מכריז מלחמה על האלים כולם. זה כמובן מכריח התערבות מיידית של תור (כריס המסוורת') והצוות שלו מ"ראגנארוק", ואלקירי (טסה תומפסון) וקורג (וואיטיטי), אבל מהר מאוד מתברר שצריך יותר מזה מול החרב מחסלת האלים. ואכן יש יותר מזה, כי האקסית המיתולוגית ד"ר ג'יין פוסטר (נטלי פורטמן) חוזרת לחייו - רק שהפעם, כמו שיודע כל מי שצפה בכל אחד מהטריילרים, היא בעצמה תור עם הבלונד והפטיש והכל.
לא רצוי להיכנס לפרטי עלילה נוספים או לפרט על הסיבה לקיומם של שני התורים (אל דאגה, לא מדובר בטרללת מולטיוורס), והאמת היא שגם על נוכחותם של שומרי הגלקסיה אין מה להתעכב, כי אנחנו אמנם פוגשים אותם איפה שעזבנו אותם - בהרפתקאות חלל עם תור - אבל תרומתם לעלילה אפסית, וזו גם הפעם הראשונה שהצוות הזה בקושי מצליח לגרד ממני חיוך. ההפך הוא הנכון לגבי ראסל קרואו, בהופעת אורח מושלמת כזאוס. מי לעזאזל ידע שהאיש יכול להצחיק ככה, כל שכן במבטא יווני מונפץ?
במיטבו, בשיא האלמנט שלו, "אהבה ורעם" סוטה מקווי העלילה העיקריים שלו ופורש בפנינו משולש רומנטי של גבר אחד ושני חפצים: תור, הפטיש שלו שעכשיו מעדיף את ג'יין, והגרזן שלו שמשתגע מזה שבכלל אכפת לתור מה מעדיף הפטיש הישן שלו. במירעו הוא מריץ סצנות אקשן לא מספיק מלהיבות ומקווה שלא נשים לב לזה, כי איזה מגניב זה שברקע שומעים את גאנז אנד רוזס (יש לזה הסבר חביב בגוף הסרט, אבל השטיק ממצה את עצמו הרבה לפני תום המועד החוקי).
אין מה לדבר, הכי קשה בעולם זה להתעלות על הברקה. לכן "דדפול 2" הסריח, לכן "שומרי הגלקסיה 2" אכזב, לכן "אהבה ורעם" לא מצליח לסחוף - לא עם הקומדיה ולא עם הדרמה - ואולי ייזכר בתולדות מארוול בזכות צעד קדימה בייצוג להט"בי, אבל קשה לחשוב על סיבה אחרת להתברגות שלו בפנתיאון.
בתמונה הגדולה יותר - וביקום הקולנועי של מארוול יש תמיד תמונה גדולה יותר - הסרט הזה הוא כבר חלק מרצף שמעורר תחושה של אובדן דרך, או לפחות גישוש אינטנסיבי אחר המשך השביל. מאז "הנוקמים: סוף המשחק", שסגר הרמטית עלילת-על בת 22 סרטים, יצאו ממארוול סרטים טובים ("שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות") וגילטי פלז'רס ("ספיידרמן: אין דרך הביתה") לצד סרטים רעים ("נצחיים"), מאכזבים ("דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף") ומיותרים ("האלמנה השחורה"). ובעוד שגם בדרך ל"סוף המשחק" היו לא מעט נפילות, ר' "תור: העולם האפל", לפחות היה נורא ברור לאן מארוול הולכת. וזה בדיוק מה שלא ברור עכשיו.
"אהבה ורעם" מסתיים בסצנת פוסט קרדיטים עם הבטחה עצומה, בעיקר לאנשים שאוהבים סדרות על מאמני כדורגל, אבל גם זה לא משכנע שמפיק-העל קווין פייגי החליט לאן הוא מנווט את הספינה מכאן. אולי זאת עייפות חומר, אולי זה בלתי נמנע אחרי הקליימקס של סיום סאגת "הנוקמים" ואולי זה כי מארוול על סרטיה וסדרותיה (אגב, אני לא התלהבתי בכלל גם מ"מון נייט" ו"מיס מארוול" הטלוויזיוניות) פשוט התפזרה רחב מדי.
"אני מרגיש כמו חמאה שנמרחה על יותר מדי לחם", אומר בילבו באגינס ב"שר הטבעות"; אולי כדאי לקווין פייגי - איש רב זכויות (שעקרונית אני סוגד לו, אל תטעו) - לעצור רגע ולחשוב על המשפט הזה.