במקום סרט הישרדות בלתי נשכח, "האוטובוס האבוד" הוא סרט אסונות שאפשר לראות

זה מתחיל טוב, מתחיל חכם: מתיו מקונוהיי הוא קווין מק'קיי, נהג של אוטובוס בית ספר אמריקאי קלאסי, צהוב מבחוץ ורועש מבפנים. קווין עושה את הסיבובים שלו בעיירה פרדייס, קליפורניה, שהוא מכיר בה כל פינה. אחרי הכל, הוא נולד שם. לא מזמן הוא חזר הביתה, ובנסיבות לא משמחות: גירושים שהשאירו אותו עם חזקה חלקית על נער מתבגר-רוטן ובלי אמצעים לכלכל אותו, ואמא במצב רפואי וקוגניטיבי שמכריח את קווין להיות גם ההורה שלה. כשאנחנו מתוודעים אליו, בנובמבר 2018, כל מה שהטיפוס הזה עושה הוא לכבות שריפות. עם הילד, עם הבוסית בחברת ההסעות, עם האמא שלו, עם האמא של בנו. ואז פורצת אשכרה שריפה.

זה החלק החכם, החלק שבזכותו "האוטובוס האבוד" (The Lost Bus) של אפל TV פלוס הוא סרט סוחף בשליש הראשון שלו, כי יש לנו כאן אדם שמלכתחילה כמעט כורע תחת נטל האחריות שרובצת עליו בכל תחומי החיים, והנה בא מבחן האחריות האולטימטיבי. כי עכשיו יש הוא נוהג באוטובוס מלא ילדים כשמסביב מתחילה להשתולל שריפת יער, ספציפית זאת שנחשבת עד היום להרסנית ביותר בהיסטוריה של קליפורניה. וכבר בהתחלה צריך קווין לבחור בין חזרה הביתה אל הילד וסבתו לבין ניווט האוטובוס דרך הלהבות, כך שיש לנו גם קונפליקט פנימי וגם איום חיצוני. אקשן.

את "האוטובוס האבוד" ביים פול גרינגראס, הבמאי של סרטי אקשן אולטרה-מצליחים ("זהות אבודה", "זהות במלכודת") לצד "טיסה 93" - הסרט הכמו-תיעודי על המטוס שנוסעיו הצליחו למנוע מחוטפיו לרסק אותו על מטרה אסטרטגית ב-9/11 - ו"קפטן פיליפס", שמבחינת המבנה מזכיר את הסרט הנוכחי, רק עם טום הנקס וסירה ופיראטים במקום מקונוהיי ואוטובוס וילדים (סתם נו, ואש, ואש). הרזומה של גרינגראס הופך אותו לבמאי האידיאלי לפרויקט כמו "האוטובוס", והוא עצמו התייחס באחרונה בפסטיבל טורונטו למיקום של הסרט בפילמוגרפיה שלו: "עשיתי דברים כמו 'יונייטד 93', שמקפידים על תיאור מדויק של מציאות שהייתה, וסרטים כמו 'קפטן פיליפס', שמבוססים על סיפורים אמיתיים אבל מציעים יותר 'חוויית סרט'. 'האוטובוס האבוד' שייך לסוג השני".

בתיאור הזה קלע גרינגראס בול לבעיה של סרטו החדש. הוא מתחיל מאוד אמין, מאוד אינטנסיבי, מאוד "טיסה 93", אבל מרגע שהשריפה הופכת מאירוע רחוק לאיום מיידי, "האוטובוס האבוד" מתחיל לקבל וייב של סרט אסונות הוליוודי, ואני לא מתכוון לזה כמחמאה. האוטובוס העמוס בילדים עובר דרך יותר מדי כמעטים, יש הרבה יותר מדי רגעי "הו לא, האש מאיימת לכלותנו", וגרינגראס גם מעצב את הנסיעה דרך שריפת היער כמו בסרט אקשן. הבעיה ניכרת במיוחד בשוט שהוא חוזר אליו שוב ושוב, שבו המצלמה מרחפת בתוך הלהבות כאילו שמדובר בנקודת מבטה של האש עצמה. לי זה הזכיר את השוטים המטורללים של סם ריימי ב"מוות אכזרי 2", וגם לזה אני לא מתכוון כמחמאה בהקשר הזה, אבל עזבו רפרנסים לסרטי אימה: הנקודה היא שהחזרה האובססיבית על השוט הזה ממחישה את הסטייה של "האוטובוס" ממשהו שאפשר להאמין לו למשהו שוואלה, אפשר לזרום איתו. ואפשר גם לא.

ברמה האנושית, קווין מתנהל כאן בעיקר מול המורה של התלמידים (אמריקה פררה), שכמוהו מוצאת את עצמה באוטובוס ההולך ונחרך. היחסים האלה לא מעלים ולא מורידים, אבל דווקא ברקע אנחנו חוזרים מעת לעת אל ברנש בשם ריי (יול וסקז), מי שאחראי מטעם שירותי הכבאות על ניהול האירוע המתגלגל הזה. מין אד האריס ב"אפולו 13", האיש שכל הבעיות מתגלגלות לפתחו - והדרמה שמתחוללת סביבו היא פשוט יותר מעניינת מהדרמה באוטובוס. יותר אמינה, יותר גורמת לך (או לפחות גרמה לי) לדמיין את עצמך בנעליים של אדם אחר ולמלמל "פאק, איזה החלטות שהוא צריך לקבל".

בסופו של דבר, גרינגראס אכן עשה כאן סרט קפטן-פיליפסי, פשוט לא מאוד מוצלח, אבל ברקע נדחף לו כל הזמן סרט טיסה 93-י טוב יותר, רק שאין לו את הפוקוס או את דקות המסך. אני לא אומר ש"האוטובוס האבוד" אינו ראוי לצפייה אז-איז; מקונוהיי נמצא בשלב בקריירה שלו שבו מאוד קל לקנות אותו כגבר עם צווארון כחול ומלא שיט לדאוג לו, מהאש עצמה קשה להוריד את העיניים, והקצב הגבוה מונע מהעסק לשעמם. אבל יש כאן מלא ילדים שאוטוטו נשרפים למוות, וגרינגראס לא טרח לפתח את אף אחד מהם לכדי דמות של ממש. במובן מסוים זה מסכם את העניין - והעניין הוא סרט אסונות שאפשר לראות במקום סרט הישרדות בלתי נשכח.