אשרף מרואן, מי שהיה חתנו של נשיא מצרים נאצר ולאחר מותו שימש יועץ אישי לנשיא סאדאת, העביר לישראל מידע מודיעיני בכמות ובאיכות לא נתפסות. החל ב-1970, כלה ב-1998 ועבור ברגע המכונן באוקטובר 1973 שבו דיווח למוסד ש"מחר תפרוץ מלחמה", האיש הרוויח ביושר את הכינוי המקובל למרגלים, "נכס". אבל בעוד שאין ויכוח על תרומתו לביטחון ישראל, בוודאי ב-24 השעות שקדמו למלחמת יום הכיפורים, עד היום לא ברור אם הוא עבד רק בשירות המוסד או שימש סוכן כפול. אפילו המניע לפנייה הראשונה שלו לשגרירות ישראל, זמן קצר לפני מותו של נאצר, לא באמת הובהר עד הסוף. כל העמימות הזאת הופכת את מרואן לדמות ששווה סרט, וסרט הרבה יותר טוב מ"המלאך" של אריאל ורומן, אבל יש גם מה לומר לזכות ההפקה הככה-ככה הזאת של נטפליקס.

"המלאך", כינויו של מרואן במוסד ושם הספר מאת אורי בר-יוסף שעליו מבוסס הסרט, הוא במובהק "סרט טלוויזיה". אני משתמש במירכאות האלה כי המשמעות של צירוף המילים היטשטשה לגמרי בשנים האחרונות, ובדיוק בגלל ההפקות הכמו-קולנועיות והממש-קולנועיות של נטפליקס, אבל "המלאך" נראה לקוח מעידן שבו כולם ידעו למה התכוונת כשאמרת "סרט טלוויזיה": תקציב בינוני מינוס, בלי כוכבים גדולים, בלי יומרות קולנועיות. משהו להעביר איתו שעתיים. ככזה, סרטו של ורומן בהחלט עומד בהגדרת המשימה. הוא לא ממש מותח (או לצורך העניין עובד באיזושהי רמה רגשית), אבל הוא כן עושה את המינימום, קרי מגולל את סיפורו הבאמת מטורלל של מרואן. סיפורו אמרתי, אבל לא מניעיו, כי הסרט נמנע מפרשנות יתר (או לצורך העניין פרשנות בכלל) של הגיבור, של מה שהאמריקאים קוראים "מה גורם לו לתקתק"; יכול להיות שזה נובע מעצלנות תסריטאית, אבל ראו זה קטע - האי-פענוח עובד פשוט פגז.

תחושת ה"סרט טלוויזיה" מתחילה בקאסט הרב לאומי. מרואן קנזארי ההולנדי-תוניסאי לא עומד בנטל התפקיד הראשי; טובי קבל הבריטי ככה-ככה בתפקיד מפעילו הישראלי של מרואן; ואילו מאיסה עבד אלהאדי הפלסטינית משלמת את המחיר המקובל על גילום האשתו-של (אשרף מרוואן במקרה דנן): אין לה ממש דמות, אז אי אפשר לבוא אליה בטענות על ההופעה החיוורת. מצד שני, השחקנית הנצרתית היא חלק מהצ'ופר שמציע ורומן - בעצמו ישראלי לשעבר - לצופים בצד הזה של תעלת סואץ. ששון גבאי הוא סאדאת, צחי הלוי הוא מועמר קדאפי, אורי פפר הוא ראש המוסד צבי זמיר, מיקי לאון וגיא אדלר הם סוכנים בארגון. יש קסם מסוים בצפייה בנבחרת הישראלית הזאת - איך אומר אבא שלי, "מיטב הנוער" - ובאופן אישי חוויתי תחושת סיפוק מתמשכת מהנונשלנטיות שבה גבאי גונב את כל הסצנות שלו, מכולם.

ורומן ("אייסמן", "קרימינל") מעולם לא השאיר עליי רושם מיוחד או ביסס איזה סגנון אישי מובהק, אבל אם סרט שהבמאי שלו נטול חזון והכוכב שלו נטול כריזמה משול לקבוצת כדורסל עם מאמן בינוני ורכז צולע, הרי שהקבוצה של "המלאך" איכשהו יוצאת בסדר עם הבאזר - וזה בראש ובראשונה בגלל הסירוב (או כאמור העצלנות, זה באמת לא משנה ברמת התוצאה) לפענח את דמותו של אשרף מרואן.

המלאך, ביקורת סרט
אה, רציתם לפענח את דמותו של המרגל? לא, זה לא יקרה | צילום: Nick Briggs, נטפליקס

אם יש דבר שסרטי ריגול גדולים יודעים לעשות, בהשראתו הישירה (גם אם לא הבלעדית) של ג'ון לה קארה, זה להציג לנו דמויות אפורות. אתם יודעים על מה אני מדבר: מין פקידי ביון דהויים כאלה שג'ורג' סמיילי של לה קארה הוא האב הקדמון שלהם, אנשים שעושים את מה שהם עושים כי זה מה שהם עושים וזהו. אשרף מרואן של "המלאך" רחוק קילומטרים מהטיפוס המופנם של סמיילי, אבל העובדה שהוא נותר מעורפל היא הנכס הכי גדול של הסרט על הנכס הכי גדול של ישראל.

"תסכוליו מיחסיו עם נאצר, הצורך שלו בכסף, יצר ההרפתקנות שלו וצרכי אגו היו כנראה בין המניעים העיקריים שהביאו אותו להציע את שרותיו למוסד". כך נכתב בערך המוקדש לאשרף מרואן בוויקיפדיה, וזאת בדיוק הנקודה: אנשים לא בוחרים לעשות דברים כאלה בגלל מניע אחד ויחיד או מפתח אישיותי מובהק. זה צירוף של תכונות ושל נסיבות, זה המון טיימינג ולא מעט מזל, מכל סוג שהוא. בהינתן שהתסריט של "המלאך" מסרב להחליט מה באמת היה הקטע של הגיבור שלו, ודווקא לאור חוסר היכולת של מרואן קנזארי לשדר או להנגיש איזה מבנה נפשי ספציפי, הסרט הזה יוצא לגמרי מורווח מהבעיות שלו בעמדת המאמן והרכז. בשלב הזה אתם רשאים לשאול מה אני דוחף פה כל הזמן דימויים מעולם הכדורסל; אני מצדי אקח דף מהספר של אריאל ורומן, ואקבע שלא כל דבר צריך להסביר לקהל שלך. 

המלאך, ביקורת סרט
מה אתם יודעים, הבעייתיות של הסרט היא דווקא המעלה שלו | צילום: Guiliano Beckor, נטפליקס

"המלאך" זמין לצפייה בנטפליקס החל ב-14.9