"חינה אמריקאית" מתיימר להיות סרט בורקס - אבל הוא לא אפוי מספיק

דודו (ישראל אטיאס) הוא בחור ישראלי, ספציפית מטבריה, שבשנים האחרונות בונה לעצמו חיים בארה"ב. עכשיו הוא עומד להתחתן שם עם מקומית בשם ג'ניפר (מלאני למברסקי), אבל לא כל כך מתאים לו שהמשפחה המורחבת שלו תגיע ותביך אותו מול האמריקאים המנומסים והעשירים, מה שמביא לנוסחת פשרה: טקס חינה שיערך בארץ. ספציפית על סיפונה של הלידו 4, הספינה/ מלכודת תיירים שמשפחתו מתפעלת כבר שנים בכנרת.

אז ג'ניפר והוריה נוחתים בארץ עם דודו ופוגשים את משפחתו. הוא מנסה איכשהו להסביר פניו לשני הצדדים, אבל ברור מהרגע הראשון שזה הולך להיות גיהינום. כאן נחשפים המפתחות הקומיים של "חינה אמריקאית", ויש שלושה כאלה בתסריט שכתבו בני הזוג דני והילה רייספלד: ראשית, להורים של ג'ניפר אין מושג על מי הם נפלו, ולמשפחה של דודו אין מושג באנגלית. אז התנגשות תרבותית. מפתח קומי שני: דודו נמצא במצב קבוע של התפדחות מהמשפחה שלו וניסיון למצוא חן בעיני ההורים של ג'ניפר, מה שמוביל אותו לניסיונות פשרה כושלים ולפעמים גם סותרים. מפתח שלישי: לדודו יש חבר אהבל בשם צחי (רמי קאשי), וכל דבר שהוא עושה רק יחמיר את כל הנ"ל.

בכל המובנים האלה, "חינה אמריקאית" מתפתח בדיוק כמו סרט בורקס של פעם, רק עם אמריקאים בתפקיד שבעבר היה שמור לאשכנזים. ובהתאם למסורת בורקסית אחרת, זאת גם קומדיה רומנטית: בתחילת הסרט אנחנו נחשפים לרומן נעורים של דודו. בהמשך, על הספינה/ מלכודת תיירים/ טקס חינה מתנייע, הגרסה הבוגרת של הנערה שאהב (עדי הימלבלוי) גורמת לו כל הזמן לתהות אם המסלול הנוכחי של חייו הוא הנכון.

הבמאי הוא שלום אסייג, שגם ליהק את עצמו כאביו של דודו - תפקיד קטן אך משמעותי. בפילמוגרפיה של אסייג כבמאי יושבים כבר שני סרטי "ההילולה", כך שהיכולת שלו לייצר להיטים אינה מוטלת בספק. גם כשחקן הוא כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד; אפילו ב"חינה אמריקאית", הכי סרט במשקל נוצה, יש לו מונולוג - אין צורך בהסברים נוספים, אתם תזהו אותו כשהוא יגיע - שאשכרה מצליח להכניס מידה של עומק לסיפור הזה, כי הוא נוגע בדיוק באותו מקום עדתי שממנו נולד הבורקס. ואם הקרדיט על הרגע הזה נחלק שווה בשווה בין אסייג כבמאי-שחקן והתסריטאים שלו, הרי ששלושתם גם נושאים באחריות לכשל הבסיסי של "חינה אמריקאית": הסרט הזה מצחיק בתדירות של פעם ברבעון.

"חינה" מצליח להצחיק קצת דווקא כשהוא פחות בורקס ויותר נונסנס. למשל עם הטיפוס שצץ כל הזמן משומקום ומפציר בדודו לא להתחתן, למשל עם מסכת האסונות שמתרגשים על ראשו של אבי הכלה (ג'סטין טורקילדסן), למשל עם זמר החתונות שמתעקש לשיר באנגלית, שפה שבה אוצר המילים שלו עומד על שלוש. ניסיתי לחשוב למה כל האלמנט הבורקסי לא עובד, והמסקנה שלי היא שאי-אפשר לזייף ניצוצות. סרטי הבורקס הקלאסיים הצחיקו כי הם הציפו פער עדתי אמיתי, מתח אמיתי. קומדיה משגשגת בתנאים האלה, שבדיוק בגללם אנחנו אומרים "זה מצחיק כי זה נכון". ובעוד ש"חינה אמריקאית" כן משחק על קונפליקט קיים - הרבה אנשים מתביישים בהתחלות שלהם - ההליכה אל הטריטוריה של הבורקס, של "המשפחה הפריבילגית והקרה מול המשפחה העממית והשמחה", פשוט לא משרתת את הקונפליקט הזה.

כמבקר קולנוע אני אוהב את ההצדעה של אסייג ושות' אל הבורקס, שהוא מסורת קולנועית ייחודית לישראל. אבל מה לעשות שכצופה מצאתי את עצמי מגחך פעם אחת, מחייך עוד פעמיים, ובשאר הזמן מחכה שיגיעו הקטעים המצחיקים.