הית' לדג'ר בניידת משטרה, ראש מחוץ לחלון, לשון מחוץ לשפתיים, מתנער כמו כלב שיכור מרוב ריחות שהביאה הרוח. בשבילי, השוט הזה מתוך "האביר האפל" הוא תמצית הדמות של הג'וקר בתשע שניות, והוא גם *ה*שוט של השנה הקולנועית 2008, אבל בעיקר הוא צמרמורת. הוא תמיד היה, כי כבר כשראינו אותו לראשונה ידענו שזהו, לדג'ר לא איתנו יותר והג'וקר הבלתי נשכח הזה הוא הצוואה שלו.

האם "האביר האפל" בכלל וההופעה של לדג'ר בפרט היו זוכים למעמד האיקוני שלהם גם אם השחקן האוסטרלי המנוח לא היה מנוח בגיל 28? אני משוכנע שכן, זה סרט טוב מדי והופעה נהדרת מדי, אבל אין ספק שתאונה חזיתית כזאת בין האמנות לחיים מעניקה לכל העניין עומק אחר. במלאות עשר שנים ל"האביר האפל", הנה עוד עשר הופעות קולנועיות אדירות שאי אפשר לא להצטמרר מהקשר בינן לבין החיים - ולפעמים המוות - האמיתיים.

1) ג'ק ניקולסון, "צ'יינהטאון"

יצירת המופת של רומן פולנסקי מ-1974 היא אחת ההופעות הגדולות בקריירה המפוארת של ניקולסון, אבל "צ'יינהטאון" הוא גם חבר של כבוד במסדר הצמרמורות. כדי להבין למה יש צורך בספוילר: בשיא הדרמטי של הסרט, דמותה של אוולין מאלריי (פיי דאנאוויי) חושפת בפני הבלש ג'ייק גיטיס (ניקולסון) את הסוד האפל של משפחתה - אחותה היא למעשה הבת המשותפת שלה ושל אביה. אחות שהיא גם בת. והנה הצמרור: ממש באותה שנה חשף תחקיר המגזין "טיים" שאחותו של ניקולסון, ג'וּן, היא למעשה אמו, ואילו אחותו השנייה לוריין היא למעשה דודתו. בום.

בביוגרפיה של ניקולסון, "Jack's Life", הובהרו הסיבות: ג'וּן הייתה רק בת 18, לא נשואה ולא לגמרי בטוחה מי האבא כשג'ק נולד. כדי לחסוך לה את הבעיות שסטטוס כזה היה מסדר לה ב-1937, הוריה הסכימו לגדל את ג'ק כבנם ולא לגלות לו לעולם מיהם הוריו האמיתיים.

ג'וּן ואמה כבר לא היו בין החיים כשג'ק נוכח לדעת את האמת. "זה היה אירוע די דרמטי", אמר אז, "אבל זה לא היה משהו שהייתי מכנה טראומטי". מה הסיכוי שכל זה יקרה לשחקן שבאותה שנה סטר לדאנאוויי בסצנה הבלתי נשכחת של "היא אחותי" (סטירה), "בתי" (סטירה), "אחותי" (עוד סטירה)?

2) צ'רלי צ'פלין, "אורות הבמה"

השנה הייתה 1952 כשצ'פלין ביים את "אורות הבמה" וכיכב בו, בלי זכר לדמות הנווד הקלאסית שלו. זה סיפורו של קאלוֵורו, כוכב וודוויל שנשכח ונזנח, הידרדר לאלכוהוליזם, ולרגע מוצא משמעות חדשה לחייו בדמותה של רקדנית צעירה (קלייר בלום). דווקא כשההפי אנד נראה מעבר לפינה, צ'פלין ביים את המוות של קאלוֵורו ושל עצמו לאחר מופע אחד אחרון שבו הוא מועד לתוך תוף עצום, תעלול אחד יותר מדי לגוף המרוסק של הליצן.

ההופעה ההיא של צ'פלין, כמו הסרט כולו, הייתה תגובה של המאסטר לגלות שנגזרה עליו לאחר שראש האף.בי.איי ג'יי אדגר הובר סימן אותו כקומוניסט והראה לו את הדרך החוצה מאמריקה. אבל "אורות הבמה" הוא יותר מאלגוריה להגלייה ההיא: הוא גם קינה למות הקולנוע של צ'פלין בפרט והקולנוע האילם בכלל, לא רק באותה סצנה שבה התוף הופך למלכודת מוות אלא גם בשיתוף פעולה ראשון ואחרון של צ'פלין עם באסטר קיטון, שמגלם את שותפו של קאלוֵורו ובחיים האמיתיים היה כוכב הראינוע השני-הכי-גדול אחרי צ'פלין עצמו.

"אורות הבמה" אינו סרט מדכא - להפך, יש בו מסרים הומניסטיים מקסימים ואופטימיות כנה - אבל בדיעבד, זאת אחת ההופעות העצובות ביותר בתולדות הקולנוע. צ'רלי צ'פלין, האיש שהצחיק את העולם, מוריד על עצמו את המסך 25 שנים לפני מותו.

3) ג'ינה רולנדס, "אישה תחת השפעה"

אחת ההופעות הגדולות של שחקנית אי פעם, וכמה הולם שבחיים האמיתיים היא הייתה זו שבזכותה הסרט החד-פעמי הזה מ-1974 נוצר בכלל.

"אישה תחת השפעה" נולד כמחזה: רולנדס, אשתו של הבמאי-שחקן-תסריטאי ג'ון קסאווטס, אתגרה אותו להעלות הצגה על אישה שבעיות נפשיות ולחצי החיים המודרניים מכריעים אותה ואת שפיותה. קסאווטס כתב יצירה כל כך קשה מבחינה רגשית - יצירה שבשיאה נאלץ בעלה של האישה לאשפז אותה בכפייה - שרולנדס ידעה שאין מצב שהיא עולה איתה לבמה שבע פעמים בשבוע, והמחזה הפך לתסריט.

קסאווטס סיפר שהתגובה הקבועה בהוליווד לתסריט של "אישה תחת השפעה" הייתה "אף אחד לא רוצה לראות נקבה משוגעת בגיל העמידה", אבל החזון המקורי של רולנדס הוכיח את עצמו. הסרט, שהתקשה בתחילה למצוא מימון והפצה מסודרת, נחשב בצדק לאחד הסרטים העצמאיים הגדולים בכל הזמנים. הוא זיכה את קסאווטס במועמדות לאוסקר על בימוי ואת רולנדס במועמדות על משחק - וכנראה בתפקיד הכי גדול ששחקן כלשהו הזמין לעצמו אי פעם מבמאי שבמקרה גר איתו בבית.

 

4) אולריך מיהה, "חיים של אחרים"

זמן קצר לאחר ש"חיים של אחרים" זכה בפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר וזיכה את הכוכב שלו באוסקר הגרמני ובאוסקר האירופאי, אולריך מיהה מת מסרטן בגיל 54. אבל הסרט מ-2006 הוא לא רק מקרה נוסף של מוות רגע אחרי הפריצה הגדולה, אלא גם סיפור די בלתי נתפס של סגירת מעגל עם המציאות.

ב"חיים של אחרים" מגלם מיהה סוכן שטאזי שנשלח לעקוב אחרי בני זוג, מחזאי ושחקנית, ולאט לאט מתרחק מהאידיאולוגיה המזרח-גרמנית ומתקרב אל השניים. בחיים האמיתיים, זמן קצר לאחר איחוד גרמניה נחשפו מסמכים שהוכיחו כי מיהה עצמו היה נתון למעקב של השטאזי - לטענתו בידי אשתו השנייה, שהייתה סוכנת של הארגון. את חלקה בסיפור הוא מעולם לא הצליח להוכיח (למעשה, אשתו האז-כבר-לשעבר מנעה ממנו משפטית לפרסם ספר בנושא), אבל אין ויכוח ש"חיים של אחרים" הוא סרט על עשיית צדק בכיכובו של אדם שחווה אי-צדק, וזכה לחיבוק כלל-עולמי לפני שמת - רק שנה וחצי לאחר הקרנת הבכורה.

5) פיטר פינץ', "רשת שידור"

"רשת שידור" של סידני לומט הוא לטעמי הסרט הטוב ביותר מתוצרת 1976, והדבר הכי טוב בו הוא ההופעה האיקונית של פיטר פינץ' בתפקיד הווארד ביל, מגיש הטלוויזיה שחווה התמוטטות עצבים בשידור חי והופך למטיף שסוחף אחריו את כל אמריקה בנאומי תוכחה וקריאות לימי זעם. "אניכועס כמו משוגע ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר", הוא גורם למיליוני אמריקאים לשאוג מחוץ לחלונות שלהם באחד מרגעי השיא של גל "סרטי הפרנויה" ששטף את ארה"ב בשנים של פרשת ווטרגייט וההסתבכות בווייטנאם.

 

חודשים אחדים לאחר שנתן קול לזעם האמריקאי, בעיצומו של מסע הקידום ל"רשת שידור", פיטר פינץ' מת מהתקף לב. לאחר מותו הוא זכה באוסקר, בדיוק כפי שיקרה להית' לדג'ר שלושה עשורים אחריו.  

6) גילה אלמגור, "הקיץ של אביה"

לכתוב ספר אוטוביוגרפי על ילדותך כבתה של ניצולת שואה מעורערת בנפשה - זאת לא משימה טריוויאלית לאף אחד. אבל אלמגור לא רק כתבה את הספר "הקיץ של אביה", אלא גם עיבדה אותו לתסריט וכיכבה בסרט שביים אלי כהן - בתפקיד אמה.

"הקיץ של אביה", עם הסצנה הבלתי נשכחת שבה אלמגור מגלחת את ראשה של בתה (קאיפו כהן), יצא בשנת 1988 וזכה לשבחים רבים. כהן הצעירה הפכה לסנסציה בן לילה, אבל מי שבאמת ראויה לכל הקרדיט היא אלמגור, שכתבה וגילמה את אמה בשילוב של תוכחה וחמלה שכנראה רק בת של מישהי יכולה לחלץ מעצמה.

7) רוטגר האוור, "בלייד ראנר" 

"ראיתי דברים שאתם, בני האדם, לא הייתם מאמינים. ספינות תקיפה עולות באש מעבר לכתפו של אוריון. ראיתי קרני C מנצנצות בחשכה ליד שער טנהאוזר. כל הרגעים האלה יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם. זמן למות".

המונולוג הזה מתוך "בלייד ראנר", רגע המוות של הרפליקנט רוי באטי, הוא אחד המצוטטים בתולדות המדע הבדיוני וכנראה שהקולנוע בכלל. אבל כשהוא צולם, סרטו של רידלי סקוט מ-1982 היה למעשה הפקה שנסגרה חד-צדדית בידי האנשים עם הכסף, וכל מה שנשאר לסקוט היו שעות אחרונות של חשכה: ברגע שהאור יעלה, הוא היה מחויב לסגור את הבסטה. והמונולוג עוד לא היה כתוב בכלל, לפחות לא באופן שסקוט או רוטגר האוור, מי ששיחק את באטי, היו מסוגלים לחיות איתו. בשלב זה ביקש האוור כמה דקות לעצמו, לקח איתו דף ועט, וחזר עם מונולוג הדמעות בגשם.

כן, יש אלף ואחד משפטים קולנועיים קלאסיים שנכתבו או אולתרו בידי שחקנים - "אני הולך כאן" של דסטין הופמן ב"קאובוי של חצות" ו"תצטרך סירה גדולה יותר" של רוי שיידר ב"מלתעות" הם דוגמאות קלאסיות - אבל מה שקרה על הסט של "בלייד ראנר" הוא לגמרי מחוץ לעקומה. סרט שבזמן אמת נתפס כקטסטרופה, שמאוחר יותר יהפוך לקלאסיקה על-זמנית, ושאת הרגע הכי זכור ממנו כתבו לא שני התסריטאים שלו אלא שחקן משנה שהיום אנחנו יודעים שנתן שם את תפקיד חייו? זה אפילו בסרטים לא קורה.

8) כריסטופר ריב, "סופרמן" ו"Above Suspicion" והרימייק של "חלון אחורי"

תאונת הרכיבה שהותירה את כריסטופר ריב משותק מהצוואר ומטה ב-1995 הייתה צחקוק אכזרי במיוחד של הגורל על חשבון האיש שתמיד-תמיד ייזכר כסופרמן. קשה לראות מאז את הסרט המקסים ההוא בלי לחשוב על האופן שבו איש הפלדה סיים את חייו, אבל זה עוד כלום בהשוואה לצפייה ב"Above Suspicion", סרט טלוויזיה של HBO שבין כותביו היה השחקן וויליאם ה. מייסי. מילא זה שהסרט שודר ב-25.5.95, חמישה ימים לפני התאונה, אבל התפקיד שגילם בו ריב היה של שוטר משותק.

שלוש שנים לאחר "Above Suspicion" כיכב ריב, אז כבר מרותק באמת לכיסא גלגלים, ברימייק ל"חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק. אני מתקשה להחליט באיזה משלושת סרטים האלה - זה עם צחוק הגורל ואיש הפלדה, זה שחזה את העתיד או זה שניסה לעשות לימונדה ממצבו של ריב - קשה יותר לצפות היום, כשאנחנו יודעים איך הסתיימו חייו של סופרמן.

9) גלוריה סוונסון, "שדרות סאנסט"

"שדרות סאנסט", יצירת המופת של בילי ויילדר על תסריטאי שמוצא עבודה ובית אצל כוכבת ראינוע מזדקנת שלא מסוגלת להשלים עם אבדן התהילה, מלא ברגעי האמנות-מחקה-את-החיים. מספיק להזכיר שאת הבמאי לשעבר של הכוכבת והמשרת שלה בהווה מגלם במאי הראינוע אריך פון שטרוהיים, שהבמאי-מפיק ססיל בי.דה מיל מגלם את עצמו, ושבאסטר קיטון שהוזכר לעיל נותן הופעת אורח כחלק מקבוצה שלמה של אמנים שפרנסתם נגוזה ביום שבו הקולנוע התחיל לדבר. אבל התפקיד הראשי - נורמה דזמונד האומללה, עם הסצנה הבלתי נשכחת שבה היא מודיעה "מר דה מיל, אני מוכנה לקלוז אפ שלי" - הוא הסיפור הכי טוב מאחורי "שדרות סאנסט".

טעות רווחת היא שוויילדר כתב את נורמה דזמונד בשביל גלוריה סוונסון. זה הגיוני, כי סוונסון הייתה בעצמה כוכבת ראינוע ענקית שהקריירה שלה לא שרדה את המעבר לסאונד ושתמיד הצטיינה במניירות של דיווה אה-לה דזמונד, אבל האמת מכמירת הלב היא שוויילדר בכלל לא חשב על סוונסון לפני שהבמאי ג'ורג' קיוקור המליץ לו עליה - ואילו סוונסון עצמה לא רצתה בכלל לגשת לאודישן. "עשיתי 20 סרטים ב'פרמאונט', מה פתאום שאבחן אצלם", אמרה לקיוקור, שמצדו איים לירות בה במו אקדחו אם לא תיגש לאודישן ("או לעשרה").

אז לא, נורמה דזמונד לא נולדה כבת דמותה של גלוריה סוונסון. להפך: אנשים שהכירו את סוונסון ידעו שהיא דווקא ויתרה בהשלמה ובכבוד על הקולנוע ועברה לקריירה שנייה ברדיו (שזה בכלל קטע למי שהסאונד גירש מהסרטים, אבל עזבו עכשיו). אלא שסוונסון הכירה מצוין את דזמונד הבדיונית, בדיוק כפי שהכירה את קיטון ואת פון שטרוהיים האמיתיים, ואת הכאב של כל אלה היא ניתבה ב-1950 לתוך אחת ההופעות הקולנועיות הגדולות בכל הזמנים. 

10) הארי דין סטנטון, "לאקי"

כתבתי על הסרט הנהדר הזה, ההופעה האחרונה של סטנטון, כשהגיע בשנה שעברה לפסטיבל הסרטים בחיפה. אחר כך למדתי שזאת לא הייתה רק פרידה משחקן ענק, אלא ניסיון מרגש של חבר טוב להנציח את האיש שהארי דין סטנטון היה באמת.  

סטנטון, שכיכב ב"לאקי" בגיל 91, תמיד היה אתיאיסט גמור ואופטימיסט גמור. השחקן-במאי ג'ון קרול לינץ', חבר קרוב של סטנטון למרות פער גילים של ארבעה עשורים, הזמין את התסריט מחבר משותף בשם לוגאן ספארקס עבור סטנטון ולמענו. "לאקי" הוא סיפור על תהליך הפרידה מהעולם של גבר נטול משפחה ונטול אלוהים, ולינץ' וסטנטון ידעו שהוא יהיה כנראה אקורד הסיום של האחרון (אגב, זה גם היה התפקיד הראשי הראשון שלו מאז "פריז, טקסס" מ-1984).

סטנטון לקה בזיהום שבועות אחדים לפני הפרמיירה של "לאקי". לוגאן ספארקס, שהחזיק את ידו של סטנטון ברגע מותו, סיפר: "אפילו 48 שעות לפני שהוא נפטר עוד היינו בטוחים שנראה אותו שם". הם לא, אבל "לאקי" הוא הגלעד הקולנועי הראוי ביותר שאפשר היה לבקש להארי דין סטנטון.