"מאמא" הוא פאזל שלא מתחבר לכדי תמונה שלמה

ברגע הראשון לא ברור מה הסיפור של מילה (יבגניה דודינה), שבסצנת הפתיחה עושה סקס עם גבר צעיר ממנה משמעותית בווילה בקיסריה. חמש דקות בתוך "מאמא" אנחנו כבר מתחילים להבין מה הסיפור: היא מנהלת משק הבית, הוא (מרטין אוגובו) הגנן. בעלי הבית, יפה וגדעון (חלי גולדנברג ומאיר סוויסה), הם זוג נשוי עם קצת פוזה, אבל בסך הכל אנשים הגונים; לראיה, כשמילה נופלת ושוברת את היד, הם מאיצים בה לקחת חופשה ולטוס לפולין לביקור מולדת.

בפולין פוגשת מילה את בעלה אנטון (ארקדיוש יקוביק) ואת בתה קסיה (קתז'ינה לוביק) אחרי שנים שבהן היא שלחה הביתה כסף, והם ראו אותה רק דרך הטלפון. כאן עובר "מאמא" אתחול עלילתי, והופך לסרט על המפגש המשפחתי המחודש - שבו מגלה מילה דברים שלא היה לה מושג שקרו כשהייתה בישראל, ושמותחים עד לקצה את הגבולות שלה כבת זוג, כאם וכאישה.

זה סרטה הראשון באורך מלא של אור סיני, אז אין מה לבוא בטענות לבוסריות שלו, שמתבטאת בין היתר בעשייה קולנועית מאוד בסיסית. ריאליסטית, קאמרית, עם צילום "קטן" ועריכה לא מתחכמת, כמו המון דרמות אנושיות שכבר ראינו. לי זה הזכיר בעיקר את "נאנדאורי", ששלח את דמותה של נטע ריסקין מישראל לגיאורגיה. מלבד המסע מהמזרח התיכון למזרח אירופה, שתי היצירות דומות גם ברמת הווייב: על "נאנדאורי" יצא לי לכתוב שהוא "סרט פסטיבלים קלאסי שבו מרוב ניואנסים אין דופק", וזה תופס גם לגבי "מאמא". הוא לא סרט רע, אבל כל הזמן יש הרגשה שהוא זקוק להחייאה.

חלק מהעניין הוא היעדר קונפליקט דווקא במקומות שבהם הוא מתבקש. עם הבוסים העשירים, עם המאהב הצעיר - סיני תולה אקדחים על הקיר, ואיש לא יורה בהם. זאת עשויה להיות מדיניות מעניינת, משחק בהפוך-על-הפוך עם הציפיות של הצופה, אלא שבמרכזו של "מאמא" דווקא כן קיים קונפליקט - והוא מאוד גנרי. בגדול, ובלי ספוילרים: מילה תופסת שבתה עומדת לשחזר את הטעויות שלה, והיא מחפשת לעצמה תיקון דרך חייה של קסיה.

לחץ הדם של "מאמא" נמוך גם מפני שהסרט לא נבנה, לא מייצר לעצמו מומנטום. זה קורה כי אין קשר אמיתי בין הרומן של מילה, אופן ההעסקה שלה ומה שהיא מוצאת בפולין; הדברים אינם מאירים זה את זה או מייצרים שכבות, הם פשוט קיימים זה לצד זה (או ליתר דיוק זה אחרי זה). על הרבה סרטים אפשר לומר שהם שלם הקטן מסך חלקיו, אבל כאן הבעיה היא בתחושה שאין בכלל שלם. רק חלקים של פאזל שלא מתחברים לכדי תמונה. זה נכון גם לגבי בחירות סגנוניות, כמו סצנות הסקס המפורשות; נדמה שהן שם כדי להגיד לנו משהו, אבל בחיי שלא הבנתי מה, או איך זה קשור לשאר ההתרחשויות.

כן יש כאן אנושיות, כן יש כאן רגעים יפים ורגישות גבוהה. דווקאאבל ב-91 הדקות של "מאמא" לא היה לי לרגע אכפת מהגיבורה שלו, כי הסרט לא נתן לי סיבות לאהוב אותה, לשנוא אותה, לרחם עליה או לנסות לפענח את המניעים שלה. דמות שמקבלת הרבה פחות דקות מסך, אישה בשם נטשה שמגלמת דומיניקה בדנרצ'יק, היא מהבחינה הזאת מעניינת הרבה יותר; להסביר למה ידרוש ספוילרים, וממילא הנקודה היא הכשל בבניית הדמות הראשית ובעלילה המרכזית.

לסיום אולי ראוי לומר שאני לא מת על הקולנוע הישראלי בתצורה הזאת - ריאליסטי, חמור סבר, פסטיבלי. זאת אלרגיה פרטית, ואולי היא גורמת לי לשפוט את "מאמא" לחומרה יתרה. אם הסגנון הזה מדבר אליכם, תרגישו חופשי להוסיף חצי כוכב לצביר הקטן שם למעלה.