פעמיים לאורך 106 דקותיו של "מלקולם ומארי" מקבלות הדמויות - הראשיות והיחידיות - את מלוא הבמה למונולוג, פעם שלו (ג'ון דייויד וושינגטון) ופעם שלה (זנדאיה). אלה בדיוק הרגעים שזכו ב"עולמו של וויין" לכינוי המיתולוגי "אוסקר קליפ", אבל ייאמר מיד: בכל הנוגע למשחק (ולצילום, ולפחות במובנים מסוימים גם לעריכה), הדרמה הזו שמוסטרמת החל מהשבוע בנטפליקס לגמרי שווה כמה פסלונים. מצד שני, שני המונולוגים דנן אמנם משוחקים להפליא ומצולמים למופת, אבל הם גם ארוכים מדי ברמה של כפליים מהנחוץ כדי להבין מה הקטע, למה הקטע, איך הקטע ומאיזה פזורה הקטע. וזה לטעמי כל הסיפור של "מלקולם ומארי", סרט טוב מאוד שרחוק קווץ' בחדר העריכה מלהיות מצוין.
ההפקה במקרה הזה מעניינת לא פחות מהתקציר, שממילא נכנס עם עודף בפסקה אחת: מדובר בפרויקט כמעט אקספרימנטלי, סרט שהופק וצולם בתנאי סגר ושנולד מלכתחילה מפני שהן זנדאיה והן הבמאי סם לוינסון, יוצר הגרסה האמריקאית של "אופוריה", קיבלו הודעה שהסדרה בכיכובה ובבימויו הוקפאה בנסיבות מגפתיות. במקום להתבטל, לוינסון כתב תסריט שניתן לצלם בשיא התפרצות הקורונה. הוא התחיל מחוויה אישית: האיש שכח להודות לאשתו בפרמיירה של סרטו "אומה של רוצחים". לדבריו, "מלקולם ומארי" נולד מתוך המחשבה מה היה קורה לו הייתה נלווית לפדיחה העובדה שהסרט בכלל מבוסס על חייה של האישה שנשללה ממנה התודה.
זאת אכן נקודת המוצא של "מלקולם ומארי", שנכנס עמוק ליחסים שבין אמן למוזתו - על הניצול המסוים שבהם, ובמקרה הזה גם על המורכבות של השאלה מי חייב מה למי, שמתחדדת כשנחשף העבר של בני הזוג, שניהם ביחד וכל אחד לחוד (ברשותכם אני לא סופר את הסוג האחר של הניצול שלכאורה נקשר בהפקה הזאת, כשפער הגילים בין זנדאיה בת ה-24 לוושינגטון בן ה-36 משך אש מאנשים שטרם צפו בסרט, כי בחייאת רבאק).
אם "מלקולם ומארי" הוא סרט-אח ל"בסגר", שהופק גם הוא בשיא המגפה ועוסק בה ישירות (הוא גם הטוב מבין השניים, אם כי לא בנוקאאוט אלא בנקודות), הרי שהוא לפחות קרוב משפחה של סרטי "לפני השקיעה/זריחה" לריצ'רד לינקלייטר, יצירות שהן בעצם דיאלוג ממושך. אבל לוינסון הראה כבר ב"אופוריה" שהוא דובר קולנועית למתקדמים, וזה ניכר מאוד בסרט הנוכחי - עובדה שבעיניי ראויה לצל"ש בפני עצמה. יוצרים של סרטים קאמריים-דברניים נוטים לוותר מראש על תחביר קולנועי משוכלל; לוינסון מפציץ בסצנה קצרה אחת של הכנת מקרוני וגבינה יותר עריכה מחוץ לקופסה ובימוי מצלמה יצירתי משיוצרים מסוימים עושים בסרטים שלמים. לעזאזל, בקריירות שלמות. אבל כמו המונולוגים הממושכים מדי, גם כאן יש תחושה קלה של התבחבשות, ניסיון להרשים, או מה שזה לא יהיה שגורם כמעט לכל אספקט של הסרט להיראות כמו - איך אומרים שם בלועזיה - יותר מדי מדבר טוב.
התחושה הזאת של טו מאץ' איכשהו תופסת אפילו לגבי הפסקול מאת לברינת', עוד נציג של "אופוריה": המוזיקה שכתב כאן נעה בין ז'אנרים, ומצליחה להיות וירטואוזית לפרקים ומעצבנת אש באחרים, בעיקר הג'אזיים. זאת תוצאה של יומרה, הסרט כולו יומרני, אבל זה לא דבר רע בפני עצמו. והוא גם לא איזו יצירת ארט האוס בלתי נגישה; לראיה, בתי בת ה-15 צפתה בו איתי ונהנתה אפילו יותר ממני, ואני די בטוח שזה לא *רק* כי היא אובר-חוכם בדיוק כמו "מלקולם ומארי".
אני אהבתי מאוד את הסרט הזה, במיוחד את המשחק - שלו, שחקן שבכל הכבוד להיותו "הבן של דנזל" לא הרשים אותי בכלל ב"טנט" של כריסטופר נולאן (טוב, כלום לא הרשים אותי ב"טנט" מלבד האורך), ושלה, שחקנית שהייתה נהדרת ב"אופוריה" וש"מלקולם ומארי" מאפשר לה להראות את מלוא הטווח המפתיע ברוחבו שלה. וזה לא רק עניין של משחק נטו; זנדאיה אפילו מצליחה להיראות אחרת לגמרי, לשדר אנרגיה שונה לגמרי, בשלבים שונים של הסרט. הקצוות הם פאם פאטאל בוגרת, ילדה תמימה, נערה שמשוכנעת שהיא לא תמימה אבל היא כן - ואישה צעירה עם בעיות רגשיות ונפשיות שהלב פשוט יוצא אליה, עד כדי כך שהסרט המעט מנוכר הזה גרם לי לדמוע.
האוסקר באזז סביב "מלקולם ומארי" מתמקד בצדק בזנדאיה, אבל אני מקווה שגם הצלם מרסל רב - מי שהעיף לי את המוח כבר ב"אל לבן" ההונגרי מ-2014 - יקבל נקודות על השחור-לבן הנהדר הזה, שלפחות לי הזכיר את הסצנות היותר אינטימיות ב"מנהטן" של וודי אלן (אפרופו סרטים ש*באמת* מציגים פער גיל שערורייתי בינו לבינה). זה נראה נפלא, זה משוחק פגז, זה אפילו מרגש. וזה שהכתיבה של לוינסון פחות מהוקצעת מהבימוי שלו - כמו זה שהוא קצת עף על עצמו, קצת מאוהב בחומר, קצת נעדר חוש לדעת מתי ללחוץ על הברקס - מה אני אגיד לכם, שככה ייראו הצרות שלנו.
"מלקולם ומארי" זמין לצפייה בנטפליקס ישראל החל ממחר (שישי 5.2)