יש משהו נורא מהונדס ב"ראיה והדרקון האחרון", סרט האנימציה החדש של אולפני דיסני שמחכה מאז נובמבר 2020 להזדמנות שלו לרצד על המסכים, והשבוע הגיע סופסוף לבתי הקולנוע בארה"ב ולשירות הסטרימינג "דיסני +". זאת הקריצה הברורה לשוק הסיני, עם עלילה ששואבת ממיתולוגיית הדרקונים הסינית וקאסט אסיאתי-אמריקאי במובהק; זאת ההיענות לצווי השעה עם דמויות נשיות חזקות ודגש על ייצוגים אתניים; זאת כמובן גם ההליכה בשטנץ העלילתי הקבוע, נסיכת דיסני המלווה בפמליה של דברים חמודים בעודה נאבקת במשהו מלחיץ שלמעשה מלווה אותה כצל מאז ילדותה. ועדיין, הסרט האלגוריתמי הזה לגמרי ראוי לצפייה. הוא פשוט עד כדי כך יפה.

ראיה (קלי מארי טראן) היא בתו של מנהיג שבט "לב", אחד מחמשת השבטים או המחוזות שמרכיבים את קומנדרה, פעם מדינה מאוחדת והיום כולם-נגד-כולם. והיא לא רק מפולגת ומסוכסכת אלא גם מיובשת, כי על המים והגשם אחראים הדרקונים, ואלה נעלמו זה מכבר. ליתר דיוק התאבנו, תוצאה של מפגש עם ה"דרון", שדים לצורך העניין, שיצורים חיים הופכים לאבן במגע איתם. לפני שהדרקונים יצאו מהתמונה הם הספיקו לרכז את הקסם שלהם בתוך אבן טובה שעשויה להביס את הדרון, אז כמובן שבני האדם רבו על השליטה בה, מה שפירק את קומנדרה למצבה הנוכחי. עכשיו מחפשת ראיה את הדרקון האחרון, או טכנית הדרקונית האחרונה (השחקנית-קומיקאית-ראפרית נורה לום, שמופיעה כאן בשם הבמה שלה אקוופינה), כדי להפעיל שוב את הקסם ולאחד מחדש את קומנדרה. רק נראה אותן עוברות דרך נמארי (ג'מה צ'אן), נסיכה בזכות עצמה והנמסיס של ראיה.

אם המסר המאחד של "ראיה" נראה כמו דף מסרים ממטה הבחירות של ג'ו ביידן, הרי שהסצנה הראשונה שלו - ראיה דוהרת בעולם פוסט אפוקליפטי דמוי "מקס הזועם" כשמסכה דמוית קורונה על פניה -טג בכלל סוגרת את הפינה של סרט נכון לעכשיו. אולי מדויק יותר לומר נכון מדי, כי גם זה בסופו של דבר תורם לתחושה המהונדסת, אבל מנגד יש כאן עבודת בימוי אנימציה מהמבריקות בהיסטוריה של דיסני. בכלל, אני מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה נפלתי מהכיסא (ועוד של המחשב! אני יכול רק לדמיין את האפקט של זה באולם קולנוע) בגלל בימוי אנימציה, ולא נזכר בשום דבר דומה מאז "משפחת סופר-על". 17 שנים עברו מאז שבראד בירד ביים אותו עבור פיקסאר.

האנימציה כאן יפהפייה, כמעט מושלמת - סצנה אחת שמתרחשת בשקיעה מציגה גוון אור מדויק כל כך שנהיה לי חם - וההבעות של הדמויות האנושיות, עקב אכילס קבוע באנימציה ממוחשבת, הן מהמוצלחות שראיתי. אבל אני מתעקש שההישג הגדול כאן הוא של הבמאים ולא של האנימטורים, כי הדבר הכי מגניב ב"ראיה" הוא מה שנעשה עם האנימציה הנהדרת הזאת: סצנות קרב שמרפררות לסרטי קונג פו ולקוונטין טרנטינו, שלל טכניקות קולנועיות שלכאורה מה להן ולסרטי דיסני (מסך מפוצל, "צילום" שמחקה מצלמה נישאת על שלל הרעידות והמכות, עריכה כמעט מרטין סקורסזאית). זאת חוויית צפייה - וסאונד, עם פסקול סוחף מאת ג'יימס ניוטון הווארד הוותיק - שמפצה באנרגיה קולנועית על הגנריות של הכתיבה.

מפתיע לגלות שדווקא מחלקת הבימוי של "ראיה והדרקון האחרון" עברה סדרה שלמה של טלטלות. את הסרט הזה היו אמורים לביים פול בריגס ודין וולינס, אמני סטוריבורד שדיסני החליטה להם צ'אנס בימוי ראשון; זה היה ב-2018, וכעבור שנתיים הוכרז שבעצם יביימו דון הול ("שישה גיבורים") וקרלוס לופז אסטרדה ("תקופת מבחן") עם בריגס כ"במאי נוסף" ולצדו ג'ון ריפה. גם התסריט עבר חילופי ידיים (וכמוהו ההפקה, שבסופו של דבר הגיעה לידי האמריקאית-ישראלית אסנת שורר). אבל בעוד ש"ראיה" בהחלט עושה רושם של יצירה שנכתבה בידי ועדה, מהבימוי הרב-ראשי הזה יצא פלא של דבר.

בהערת שוליים, אבל לגבי מוטיב דומיננטי מספיק בשביל לעצבן אותי, "ראיה" נופל למלכודת קלאסית: הוא מציב זו מול זו שתי נשים חזקות שנעשו כאלו בעקבות טראומה. עכשיו, ראשית זה אומר שאם אי פעם ראיתם בעבר סרט, תוכלו לנחש מראש מה יקרה עם הדמות של נמארי. אבל מה שבאמת מבאס זה שאנחנו עדיין רואים את הקלישאה המעייפת הזו של צורך בתירוץ עאלק-פסיכולוגי לעוצמה נשית כאילו שזה לא דבר שיכול סתם להיות, וכחטא על פשע, העוצמה הזו מתבטאת באלימות. מצד שלישי, לזכותו של "ראיה" ייאמר שבישורת האחרונה הוא מציב אלטרנטיבה לאלימות הזאת - ומהבחינה הזו קצת מזכיר בסוף-בסוף את המסרים של "וונדר וומן 1984".

לא מצאתי את עצמי מתרגש משום אספקט של "ראיה" מלבד זה הקולנועי-ויזואלי, והסרט הזה בפירוש ניסה יותר פעמים מאשר הצליח להצחיק אותי. אבל העונג האסתטי שהוא הסב לי, בוודאי על רקע התלונה שבה פתחתי את הביקורת הזאת, העלה בדעתי את הרגע הכי מוצלח בעיבוד הקולנועי של "אלף תשע מאות שמונים וארבע" (אוקיי, גם אם נזכרתי בו הרגע בגלל גל גדות): ג'ון הארט עומד בחלון, מאזין לאישה שרה ותוהה "איך היא מצליחה לגרום לשיר שנכתב בידי מכונה להישמע כל כך יפה". דון הול, קרלוס לופז אסטרדה, פול בריגס וג'ון ריפה ביימו סרט שנכתב בידי מכונה, ועד עכשיו אני תוהה איך הם גרמו לו להיראות כל כך יפה.

עצרו הכל, הקולנוע פתוח ומחכה לכם כבר בשבת - עם מועמד לאוסקר! 

אם התבאסתם לשמוע שבתי הקולנוע לא נפתחו השבוע למרות כל ההבטחות, יש לנו חדשות בשבילכם: שעריו של סינמטק הרצליה פתוחים, ובשבת הקרובה (13.3) ייערך בו ערב חגיגי ויוצא דופן. בתחילת הערב (20:00) יוקרן "התאונה", הסרט הקצר זוכה הפרסים של הבמאי הישראלי אמרי דקל קדוש. מיד אחריו ישוחח עם קדוש על הבמה מבקר הקולנוע של מאקו, תומר קמרלינג. ב-21:00 יגיע תורו של "עוד סיבוב", הסרט שכו-לם אומרים שיביא השנה לדנמרק את אוסקר הסרט הזר הטוב ביותר, בכיכובו של מאדס מיקלסן. עכשיו, אנחנו לא אומרים שהיה שווה לחכות שנה רק בשביל לחזור לקולנוע עם אירוע כזה, אבל בעצם עזבו: זה בדיוק מה שאנחנו אומרים. פרטים, רכישת כרטיסים וכל מה שצריך לדעת מחכים לכם בקישור הזה. הכניסה מותנית בהצגת דרכון ירוק, ואתם לכו להתחסן עם ובלי קשר.