הטריילר של "האחים סיסטרז" הוא אחד הדברים המלחיצים שראיתי מימיי. מתיישב לו אדם לקבל טעימה ממערבון חדש, דובר אנגלית והכל, וראו זה פחד - כל דבר בטריילר לסרטו של ז'אק אודיאר זועק "קומדיה צרפתית" (לרבות שמו של הבמאי, עכשיו כשאני חושב על זה. אבל בכל זאת מדובר באיש שביים את "נביא" האדיר). בדיחות סרות טעם, גאגים פיזיים שצריך להיוולד מתחת לגשר הפונט-נף כדי למצוא שהם משעשעים, אפילו משחק המילים "האחים סיסטרז": כאדם שמקדם כבר שנים את היוזמה לשייך רשמית את האימוג'י-קקי לקומדיות צרפתיות, לא היה לי מנוס מלהיכנס לכוננות ספיגה. אבל עכשיו, כשראיתי את היצירה כולה, צפירת הרגעה: זאת בהחלט לא קומדיה צרפתית. "האחים סיסטרז" מבאס, אבל מסיבות אחרות לגמרי.
זה באמת סרט על אחים, אלי (ג'ון סי. ריילי) וצ'רלי (חואקין פיניקס), ש"סיסטרז" הוא פשוט שם משפחתם (מקורו לא מוזכר בסרט; את הספר מאת פטריק דה-ויט לא קראתי). את השניים האלה, שסוחבים היסטוריה של אב אלכוהוליסט ומתעלל, מעסיק איל הון (רוטגר האוור בתפקיד ללא דיאלוגים) ששולח אותם למשימות חיסול בשיא תקופת הבהלה לזהב במערב ארה"ב. משימה אחת כזאת היא לכידתו ועינויו של כימאי (ריז אחמד) שהמציא שיטה למציאת זהב בנהרות; הבוס של האחים פשוט מעדיף לשים עליה יד בלי המטרד של לשלם עליה וכל זה. אלא שהאחים אינם לבדם במרדפם, וצייד ראשים מתוחכם (ג'ייק ג'ילנהול) כבר מקדים אותם בכמה צעדים.
הרעיון של "האחים סיסטרז" הוא חלום שמתגשם בשבילי, כי מדובר בעצם בשני סרטי "גברים מתקרבים זה לזה בדרכים" בעריכה צולבת, ויש לי חולשה עתיקת יומין לז'אנרון הזה (אבל ממש חולשה. אם הייתי אפליקציה, זאת הייתה Known problem). במיטבם, שני התת-סרטים - האחד על אחים שצריכים לפתור ביניהם לא מעט אישיוז, השני על זרים מוחלטים שלא יכולים לסמוך זה על זה אבל צריכים להתקדם ביחד - מצליחים לשכנע במערכות היחסים ההולכות ונבנות/נחשפות, להצחיק מעת לעת, אפילו לרגש לרגע. הבעיה היא שבשאר הרגעים, שמות התואר ההולמים ביותר ליצירה הזאת הם "מרושלת" ו"משעממת".
הרישול מאפיין שתי מחלקות שלא ניתן להגדיר כשוליות בשום אופן: הצילום והעריכה. דווקא בסרט שנפתח ברגע נהדר של עבודת מצלמה - מעולם לא ראיתי טיפול כזה בקרב יריות - הצלם בנואה דבי מצליח לפספס מול שער גדול מאוד וריק לחלוטין. מערבון הוא ז'אנר שכולו הרמה להנחתה ויזואלית, ונדמה לי שמרוב מחשבות "בוא לא נהיה כמו כולם" נשארנו עם כלום. כלומר, דבי ואודיאר נמנעו אמנם מקלישאת הפרימיים האולטרה-רחבים ותנועות המצלמה האפיות, אבל במקום זה קיבלנו מערבון עם צילום פשוט רע. אפילו ברמה הטכנית, סצנות שלמות ובעיקר אלו החשוכות נראות "וידאו" (יודעים על מה אני מדבר, כמו הסרטים של מייקל מאן?). התוצאה קשוחה פחות מזו של עבודת המצלמה ב"האדם הראשון", אבל עדיין.
העריכה היא בכלל פיאסקו. "יו הד וואן ג'וב" זה לא משהו שאפשר להגיד לעורך (במקרה הזה עורכת, ז'ולייט וולפלינג), אבל "האחים סיסטרז" נופל בשני הג'ובים החשובים ביותר של מלאכת העריכה: הקצב והמבנה. בקצרה רבה, הראשון לא קיים והשני משווה לסרט בן 121 דקות חוויה דמוית טיסה. לא איסחף ואגיד ללונדון, אבל בקלות לרומא. בתיירים.
ל"האחים" יש גם פגיעות בול. ראשית, יש בו רובד פילוסופי מעניין ששואל אם יש מה לעשות נגד תאוות הבצע האנושית, ומצליח להפתיע בתשובותיו (לא רק שיש יותר מאחת, אלא שהן גם כאילו סותרות, אבל במובן מעורר המחשבה של הביטוי). שנית, יש בו את ג'ון סי. ריילי. האיש סובל אמנם מחשיפת יתר משוגעת - הרגע שמענו אותו ב"ראלף שובר את האינטרנט", בסוף החודש הוא יחזור בקומדיה "הולמס & ווטסון" ומעבר לפינה כבר מגיע "סטן ואולי" - אבל לא תשמעו אותי מתלונן. ריילי נהדר כאן, ואני מייחס לנוכחות שלו את העובדה שפיניקס פחות מעצבן מהרגיל שלו (ועדיין, אפשר בבקשה שתמורת כל סרט עם ג'ון סי. ריילי נקבל פחות סרט עם חואקין פיניקס?).
"אפשר לראות" היא כנראה ההמלצה הקרה ביותר שיש באמתחתי, אבל יותר מזה לא מגיע ל"האחים סיסטרז". אם אתם רוצים שאשחרר אתכם עם מסר חיובי, אדגיש שוב: זאת לא קומדיה צרפתית.