"על כלבים ואנשים" לא מנסה להיות "סרט על 7 באוקטובר", הוא פשוט מפלח את הלב

אני חושב שהמילה הנכונה היא צניעות. הרבה דברים טובים יש ב"על כלבים ואנשים", סרט שצולם בעוטף עזה בנובמבר 2023, והמכנה המשותף שלהם הוא צניעות. הפרויקט הזה נולד כשהבמאי, דני רוזנברג, יצא לקיבוץ ניר עוז עם צוות צילום מצומצם ועם השחקנית אורי אבינועם; כמו בסרטו הראשון והמוצלח, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", גם הפעם הוא יצר שילוב של עלילה בדיונית עם אלמנטים תיעודיים. והאיזון שנוצר בין השניים - לא מוגזם לומר, האיזון הקדוש - מעיד שרוזנברג ידע כל הזמן מה *לא* לעשות. כשאתה מצלם בניר עוז חודש אחרי 7 באוקטובר, זה אפילו יותר חשוב מהשאלה מה כן.

העלילה המתוסרטת מצומצמת מאוד: אבינועם מגלמת את דר, צעירה שאמה נחטפה לעזה. היא עצמה כבר נשלחה למלון באילת, אבל דר יוצאת ממנו ועוקפת את המחסומים הצבאיים שהוקמו בעוטף כדי לחפש בקיבוץ את הכלבה שלה, שולה. ברקע אנחנו שומעים אלמנט בדיוני נוסף: קטעים מיומן שכתבה אמה של דר על ראשית חייה בקיבוץ, תיאור של קשיים שנשמעים כמעט פריבילגיים בהינתן זמן ההתרחשות של הסרט.

הרקע לכל זה הוא תיעודי. אנחנו רואים את דר משוטטת בין החורבות שפעם היו קיבוץ, את עזה המופצצת, את שטחי הכינוס של הצבא, את כל הכאוס של חודש אחרי אותה שבת. ואנחנו גם פוגשים דרך דר ואיתה כמה מתושבי העוטף, שפשוט מספרים לה את סיפוריהם האמיתיים. אחת שנכנסת ללב היא נורה ליפשיץ, שהסתובבה באזור באותם ימים והצילה בעלי חיים ששרדו את התופת (על ליפשיץ עצמה, אגב, נעשה סרט תיעודי בשם "נורה"). תושב אחר, שמבחינתי מעניק לסרט את המרכז הרגשי שלו, הוא נתן בהט - פנסיונר שבשילוב של מזל ושכל ניצל מהגורל של שכניו, ובחר להישאר בקיבוץ מיד לאחר הטבח.

שני אנשים נפרדים ולא מתואמים שאלו אותי השבוע אם הסרט הזה לא קשה מדי לצפייה מנקודת מבטם של בעלי כלבים, אז אני מנצל את הפלטפורמה כדי להרגיע: לא, הוא לא קשה מדי, אבל גם כדי להזהיר, כי הוא קשה, נקודה. בכל הנוגע לחיפוש אחר שולה, הרגע הזכיר ביותר הוא קטע אנימציה שיצרו מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן ("ואלס עם באשיר"); הוא נוגע ללב, וכבעלים של כלב בעצמי הוא גרם לי לבכות, אבל בואו: זה קורה לי פעמיים ביום בגלל רילז של צ'יוואוות (זה לא בא חלילה להוריד מהאיפמקט הרגשי של "על כלבים ואנשים", כן? רק להבהיר שלא זה הקושי כאן).

לסרט יש בעיה יסודית אחת, והיא שהדמות שמובילה אותו אינה באמת דמות. אפשר להרגיש שרוזנברג בחר במכוון לעצב את דר יותר כמתווכת של המציאות ופחות כאישה צעירה עם מאפיינים ומניעים משלה, אלא שבסופו של דבר זה כן פוגם בחוויית הצפייה. ומצד שני, גם זה חלק מהצניעות המדוברת.

נדמה לי שכבר יצא לי לצטט כאן פעם את הקטע הבא מתוך הנובלה The 158 Pound Marriage מאת ג'ון אירווינג, אז סליחה מראש אם אני חוזר על עצמי ועל עצמו: "בשביל היסטוריה יש צורך במצלמה עם שתי עדשות. עדשה אחת לצילום ממרחק, ועדשה שנייה לצילום קלוז-אפ עם פוקוס מדויק וחודר. אתם יכולים לשכוח מעדשה רחבה; שום זווית אינה רחבה מספיק". אני לא יודע אם רוזנברג מכיר את הקטע הזה, אבל הוא קיים אותו במלואו ב"על כלבים ואנשים", סרט שבכלל לא מעלה בדעתו להשתמש בעדשה רחבה. רק אחת שמביטה על הזוועה ממרחק, ושנייה שחודרת למקרים הפרטיים בתוכו.

"על כלבים ואנשים" אינו ניסיון ללכוד את ההיסטוריה או להיות "סרט על 7 באוקטובר", מה שבנובמבר 2023 היה יומרני מצד אחד וחסר תוחלת מאותו צד. מה שיש כאן זו יצירה שכותרת אפשרית אחרת שלה היא "להחזיק ולאבד", יצירה ששואלת במה אנחנו נאחזים כשהכל נשמט לנו מבין הידיים. ולכל אחת מהדמויות שמוצגות כאן, בדיוניות ואמיתיות, יש תשובה שמפלחת את הלב.