איזה סרט מוזר. קטן, חמוד, אחר ומוזר. קטן כי הוא יצירה קאמרית, כמעט מחזה מצולם בן (כולה) 97 דקות, על סדרת פגישות בבית מלון בין אישה מבוגרת לעובד מין צעיר; חמוד כי הוא משעשע במידה ונוגע ללב במידה, הגם שבלי לגלוש אל "מצחיק" או "מרגש"; ואחר כי "אף פעם לא מאוחר" בא ואומר שסקס בתשלום הוא פתרון ראוי ורצוי לאנשים שמסיבה כזו אחרת לא יכולים להשיג סקס בחינם. זה לא ניתוח שאני מלביש עליו, לא משהו בסאבטקסט: זה אשכרה נאמר ברמת הטקסט, וזה גם משכנע למדי בקונטקסט. דמיינו את זה בהיפוך מגדרי - גבר מבוגר עם צעירה בזנות + מסר תקיף בעד הסידור הזה ביניהם ובכלל, ותקבלו משהו שייגמר בסקילה המונית (בוודאי וירטואלית. אולי גם פיזית). אני מניח שבשלב הזה מיותר לפרט באשר למוזר.
אמה תומפסון, בתפקיד שמזכיר כמה מושלמת היא לרוחב כל הספקטרום הקומי-מלודרמטי, היא מורה בדימוס שמציגה את עצמה בשם ננסי סטוקס. היא לא משתמשת בשמה האמיתי כי לראשונה בחייה, שנתיים לאחר מותו של בעלה, היא מזמינה את שירותיו של עובד מין בשם ליאו גרנד (דריל מקורמק). כמובן שגם זה לא שמו האמיתי אלא שם-במה, סו טו ספיק; זו לכאורה נקודה שולית, אבל השמות הבדויים והאמיתיים הם הברומטר של "אף פעם לא מאוחר", מה שמפריד בין הפתיחה הקלילה שלו - הוא כמעט קומדיה רומנטית בשליש הראשון שלו, כמעט "איש יפה" לצורך העניין - לבין הישורת האחרונה, שבה הצופים נחשפים למלוא האמת על מר גרנד ולכמה אמיתות על גברת סטוקס שהיא כנראה לא הייתה מנדבת.
שתי נשים עומדות מאחורי "אף פעם לא מאוחר": התסריטאית קייטי ברנד, בדרך כלל שחקנית וקומיקאית, והבמאית סופי הייד ("חיות"). אני חושב שהמגדר של האוחזות בהגה, לא פחות מהמגדר של הדמות נציגת תעשיית המין, הוא חלק מההסבר לכך שהסרט מתקבל בסבר ביקורת יפה במקום למשוך אש על המסרים שלו; ואני חושב ששווה להתעכב על העניין הזה, מפני שהמסר של "אף פעם לא מאוחר" בנוגע לאותה תעשייה לעולם לא היה מה שנקרא "עובר" לולא הפליק-פלאק המגדרי (כאילו, פשוט דמיינו היום אור ירוק ל"אישה יפה").
לרגע - בעצם יותר מרגע, וזה השלב הנפיץ ביותר ביצירה כולה - נדמה שברנד והייד נופלות למלכודת הזונה (ממין זכר) המאושרת. ובכן, הן לא: פשוט לוקח להן זמן להגיע לאי-האושר של ליאו גרנד. אבל גם כשזה קורה הן לא לוקחות בחזרה את הטיעון הבסיסי שלהן בעד זנות ממוסדת - למעשה הן הופכות אותה לגאולה של הדמות הנשית הראשית - ותגובות המבקרים והצופים מעידות שאנשים לא חושבים שזה מחוץ לטווח הלגיטימי של השיח. "אף פעם לא מאוחר" טוען שסקס תמורת כסף הוא מענה לצורך, ושזה לבדו מצדיק גם את קיומו וגם את המשמעויות הנלוות של זה לספקי השירות. מוזר שזה נאמר כך ברגע הזה בזמן, מוזר שאנשים מקשיבים (אני לא מתכוון בכלל להיכנס לשאלה אם יש או אין משהו בטיעון עצמו. אסתפק בלהשתאות מול עצם העלאתו, תודה).
עם ובלי קשר למסר, ברנד והייד בונות כאן דמות נשית נהדרת שהמניעים שלה בהירים כבדולח וההתנהלות שלה מנומקת עד לנקודה העשרונית - ולצדה דמות גברית שאנחנו אמורים להאמין שנתקיימו בה רגישות עמוקה, סבלנות אין קץ, אינטליגנציה רגשית מושלמת, אמפתיה אבסולוטית לנשים מבוגרות, סגנון אישי ללא רבב וטעם טוב בכל דבר ועניין. לאו גרנד, קיצר, יצא להן הרבה יותר ידיד הומו מאשר ג'יגולו - וזה ניכר בהופעה של מקורמק, שאי אפשר לקנות ולו שנייה אחת שלו על המסך, על אחת כמה וכמה מול האמינות של תומפסון. אין גברים כאלה, ואני חושב שאין מה להאשים את מקורמק על חוסר היכולת לשכנע שיש.
קייטי ברנד וסופי היינד ניסו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. להפוך על הראש את סיטואציית המין בתשלום שנתפסת כמוקבלת, ועל הדרך להשחיל עליה אמירה שנתפסת כמאוד לא מקובלת. אני לא יודע אם הן מאמינות בזה או שהעסק כולו הוא מבחינתן לא יותר מתרגיל אינטלקטואלי; כך או כך, זה בהחלט מעניין ובהחלט ראוי לצפייה. ומה ש(שוב) מוזר הוא שאיכשהו זה נכון למרות שמטרת התרגיל לא לגמרי ברורה, וממילא לא הושגה.