"פרנקנשטיין" של נטפליקס מתעלה על כל הגרסאות הקודמות של המפלצת

לא צריך יותר מחמש דקות כדי להיטמע בקסם של "פרנקנשטיין". הגרסה הקולנועית הזאת לרומן מאת מרי שלי מתחילה כל כך סוחף, כל כך נכון, וכבונוס יש בה סיפור מסגרת נאמן למקור הספרותי. אנחנו פוגשים את ויקטור פרנקנשטיין כשהוא אדם רדוף, תרתי משמע, שמתגלה במקרה במצב סף-סופני על ידי צוות של ספינה דנית שנתקעה בקרח של הקוטב הצפוני. המלחים מגלים שם לא רק אותו, אלא גם את המפלצת שהוא מודה שיצר, ואז מספר הדוקטור החבול את סיפורו לרב-החובל. סיפור של היבריס, של ניסיון להביס את המוות, ושל הלקח שלומד כל מי שמנסה.

גיירמו דל טורו, הבמאי המקסיקני זוכה האוסקר ("צורת המים"), חלם שנים לעבד את "פרנקנשטיין". וכמו שלמדנו על דל טורו עוד מהסרט הראשון שעשה במולדתו ("קרונוס", ההברקה מ-1992), ובטח מאז שהוא עובד עם תקציבים הוליוודיים, האיש פשוט חולם כך כך יפה. מהאגדה האפלה של "המבוך של פאן" ועד המפלצות של "פסיפיק רים", הדימיון של דל טורו הוא פלא טבע. ב"פרנקנשטיין" זה מתבטא בעיצוב סטים ותלבושות, בחשיבה רעננה לגמרי על אחת המפלצות המוכרות בתרבות העולמית, ובאווירה ייחודית שהיא בול פרנקנשטיין: קו התפר (אוקיי, שוב תרתי משמע) שבין תקופתיות ופנטזיה. אבל איכשהו, ובהחלט לא בפעם הראשונה, משהו חסר בחזון של דל טורו. משהו שמשאיר את הסרט שלו בגבולות ה"אחלה" ומונע ממנו להבקיע למחוזות הגדולה.

את ויקטור פרנקנשטיין אנחנו מכירים כאן מהילדות המוקדמת, כשהוא קורבן להתעללות נפשית ופיזית מצד אביו, רופא-על קפדן וחסר מצפון. אמו היא האור בחייו, ואז הוא כבה, והבן נשבע לעשות את הדבר האחד שאביו אפילו לא חלם להצליח בו: ניצחון על המוות. ככה מתחיל התהליך שהוא תמיד הלב של "פרנקנשטיין", היצירה - תכלס תפירה - של אדם חי משאריות של אנשים מתים.

לצד היצור שבו פרנקנשיין מפיח חיים יש בסרט שתי דמויות משמעותיות נוספות: אחיו הצעיר של הדוקטור, וויליאם, ובת זוגו אליזבת. הראשון לא מותיר רושם מיוחד, והשנייה ראויה לציון בעיקר בזכות השמלות שלה. זו תעודת כבוד למעצבת התלבושות קייט הולי, ותעודת עניות לשחקנית מיה גות' שמצד אחד מאוד קורית עכשיו ("פרל"), ומצד שני היא - אני מחפש את המילה הנכונה - אה כן, גרועה. אבל נדמה לי שגם שחקנית הרבה יותר טובה לא הייתה מצילה את הדמות הזאת, שהבעיה האמיתית שלה היא הכתיבה.

בסופו של דבר, זה הדיסוננס הקבוע של דל טורו. האיש הוא כישרון עצום בבניית עולם, באסתטיקה ובבימוי מצלמה - אבל בבניית דמויות, בדיאלוגים, ביצירת דרמה ובכל תת-הסעיפים האחרים של הכתיבה הוא הרבה פחות חד. ובהינתן שהוא מעורב בכתיבה של כל סרטיו, לא פלא שכולם לוקים בנקודה הזאת במידה כזאת או אחרת.

"פרנקנשטיין" של דל טורו אינו סרט מפלצות. הוא הרבה יותר אגדת ילדים, וזה ניכר מהרגע הראשון שבו אנחנו רואים את ג'ייקוב אלורדי בתפקיד המפלצת, כי זאת לא באמת מפלצת. מלבד סצנה או שתיים שבהן יוצא מהיצור הזה משהו אלים, הוא הרבה יותר הגיבן מנוטרדאם מאשר המפלצת של פרנקנשטיין. יצור דחוי, ולא כי הוא ראוי לדחייה אלא כי ככה זה בני אדם ומה שזר להם.

אני די מעריץ את דל טורו על הבחירה הזאת, אבל הוא לוחץ על דוושת ה"רחם על המפלצת" הרבה יותר מדי חזק. זה שוב עניין של כתיבה, תת-סעיפים עיצוב דמות ודיאלוג, ונדמה לי שגם אלורדי משלם על זה בסופו של דבר. כמו הסרט כולו, כך גם ההופעה שלו מתחילה וואו ודועכת אל הסבבה.

אם כבר מדברים על השחקנים הראשיים, אז מנגד עושה כאן דל טורו שני ניסים. אוסקר אייזק היה תמיד קצת חסר כריזמה, וכאן נדמה שהוא קיבל תוסף ויטמין כ'; ההופעה שלו ממש סוחפת לפרקים, וזה משהו שמעולם לא ראיתי ממנו. ואילו כריסטוף וולץ, שמגלם את המיטיב של פרנקנשטיין ומי שבזכות כספו נוצרת המפלצת-שאינה-מפלצת, זוכה כאן לטיפול הפוך. מי שתמיד מגזים, תמיד אובר-דה-טופ, עובד כאן בהילוך מאופק שמזכיר את השחקן הטוב שהוא היה לפני שנמאס לראות אותו מתפרע.

בכלל, זה לרגע לא סרט רע. בטח טוב פי כמה מהעיבוד הגדול האחרון של "פרנקנשטיין", ההוא של קנת בראנה. הוא קצת ארוך מדי, והאפקטים הממוחשבים נמצאים שתי ליגות מתחת לשאר האספקטים החזותיים, אבל שככה ייראו הצרות שלנו; באותה נשימה אני מקווה שהאקדמיה תתגמל את כל המעורבים במלאכות הוויזואליות האחרות במועמדויות ובפרסים. אני גם ממליץ על צפייה ב"פרנקנשטיין" בכל לב, במיוחד לצד ילדים בני 10-12; דל טורו עשה את הסרט הזה בשבילם, ואני חושב שהם ישמחו בו.

ועדיין, זה קצת מתסכל. לפני כתיבת הביקורת הזאת רצתי על הפילמוגרפיה של דל טורו, אפילו צפיתי מחדש ב-The Devil's Backbone המוקדם שלו, ולא יכולתי להימנע מהמסקנה שהאיש רחוק כל חייו מרחק תסריט מיצירת מופת. מרחק מישהו שיודע לכתוב דיאלוגים מסרט שאתה זוכר לא רק בגלל איך שהוא נראה. אולי כל מה שהמקסיקני המוכשר הזה צריך לעשות זה לתת למישהו אחר את הפיקוד על המילה הכתובה, ולהתמקד בדבר האחד שבו אין שני לו: התמונה.