אישה שפוכה בבר, אבל שפוכה-שפוכה, לא רואה בעיניים. אם גבר סביר ייגש אליה במצבה, זה רק כדי לבדוק אם היא צריכה עזרה להגיע הביתה. אבל גבר מזן טורף? הוא יראה מה איתה ויזהה אפשרות. אני לא יודע כמה נפוצים גברים מהזן השני, אבל בעולם של "אישה צעירה מבטיחה" יש אחד כזה בכל פעם שיש אחת כזאת, ותמיד יש אחת כזאת, כי זה כל הקטע: קסנדרה (קארי מאליגן) היא האישה השפוכה מהבר שטורף אחרי טורף מגלה שבעצם היא לא שפוכה בגלל. לא, היא רק חיכתה שהבן זונה יעשה את המוב שלו כדי לנקום - וחכו רגע עם העניין של לנקום בשם מי ובשם מה.

זה נשמע קצת כמו סרט גיבורי על אפלולי, ומפעם לפעם בהחלט מבצבץ וייב כזה בעבודת הביכורים כבמאית של אמרלד פנל, עד היום תסריטאית ("להרוג את איב") סופרת ובעיקר שחקנית ("הכתר", "ויקטוריה"). לפרקים אחרים זאת קומדיה שחורה, דגש על שחורה, ובמירעו "אישה צעירה מבטיחה" הוא מלודרמה - מירעו כי הכובד המוסף של הדרמה מדגיש את הבעיה הכי גדולה בתסריט של פנל, שהיא התשובה המאוד לא מספקת לשאלה למה הגיבורה שלה עושה את מה שהיא עושה, בדרך המסוימת שבה היא עושה את זה.

הפרטים נחשפים טיפה מאוחר בתוך 113 הדקות, אז בלי להיכנס לפרטים הקטנים, קסנדרה לא נוקמת את נקמתה שלה, אלא את זו של אישה אחרת שאינה נוכחת בסרט, ושאינה בשר מבשרה או דם מדמה. מה באישיות שלה גורם לה לשחזר שוב ושוב טראומה שאינה שלה? אם מה שבוער בה הוא הנקמה, למה היא לא מטרגטת למשל עברייני מין שדפקו את השיטה המשפטית - דבר שהסרט בהחלט מדבר עליו, אבל לא משתמש בו כדי לייצר בנק מטרות? אין לנו אלא להסיק שהיא פועלת מתוך אובססיה, לא מניע חזק במיוחד מבחינה דרמטית, אבל זאת רק חצי צרה: החצי השני הוא שיטת הפעולה שלה, שמתבטאת בכך שהסרט מציג שוב ושוב רק שני מצבי צבירה מגדריים בסיסיים: עלמה במצוקה וגבר שמנצל את המצוקה הזאת. במילים קצרות יותר, קורבן ומקרבן.

לפני חודשיים שנאתי את המיזנדריה של "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד", סרט שפשוט לא מכיר בקיומם של גברים סבירים בלי שום סיבה סבירה. גם "אישה צעירה מבטיחה" לא מכיר בקיומם של גברים שאינם טורפים - מי שנראה יוצא דופן הוא לא, מי שכן יוצא דופן הוא מסורס ו/או פסיכי - אבל אין לי שום בעיה עם האופן שבו פנל מציגה גברים, הרי הסרט שלה עוסק בדיוק בזה. זה האופן שבו היא מציגה נשים שמוזר לי, כי לטעמי היא נופלת כאן למלכודת הקלאסית שאליה צנח תרתי משמע "תלמה ולואיז": פנל, מתוך קיבעון מחשבתי או כשל תסריטאי, יוצרת קשר גורדי בין נשיות לקורבנות - וכחטא על פשע מייצרת אמירה משתמעת שלפיה גיבורת העל המטאפורית לא יכולה להיווצר אלא בנסיבות של טראומה, כאילו העוצמה עצמה טמונה באיזו שריטה שבלעדיה האישה היא בריה כנועה, שוב קורבן (וזה אפילו עוד יותר מוזר, כי קסנדרה עצמה הרי אינה קורבן. אז למה פנל שולחת אותה שוב ושוב להתחזות לקורבן רק כדי לתת לה לגיטימציה לפעול נגד חלאות? כאמור, קשר גורדי).

תראו, אני גבר - יש שיאמרו בומר - ואני מבקר קולנוע, לא מרצה למגדר. אין לי מנדט או יומרה לדבר על פמיניזם. אני כן יכול לספר לכם ש"אישה צעירה מבטיחה" הוא סרט מהנה לצפייה לרוב אורכו, בוסרי בלי להיות ממש חמוץ ורק קצת פחות מבריק מהפוטנציאל שלו, בעיקר הקומי. בכל הנוגע לעבודת הבימוי, פנל היא בעצמה אישה צעירה מבטיחה עם ניצוצות קולנועיים פשוט אדירים (אל תורידו את העיניים מהמסך בסצנה שמתרחשת במיטתו של החתן, ותראו את אחד ממעברי הזמן הקולנועיים המבריקים והמקאבריים של כל הזמנים). מאליגן מצדה עושה תפקיד נהדר, פשוט נהדר, שאיכשהו מפצה על הנוכחות הסבונית של בו ברנהם כגבר האחד שנכנס לחייה של קסנדרה שלא בנסיבות מחמירות.

תראו, אני לא מתפלא שהסרט הזה גורף הייפ ומועמדויות ופרסים (21 זכיות עד כה, רובן מטעמם של ארגוני מבקרים). באמת שיש סיבות, אבל דווקא כגבר ובומר וכל זה אני מתקשה להבין למה אישה צעירה - ובאמת מבטיחה, אין לי ספק שאסתער על הסרט השני שלה - יוצרת עולם שבו קורבנות מוטמעת בהגדרה של נשיות, ושבו המוצא היחיד מזה הוא שריטה אובססיבית לא מפוענחת שבבסיסה טראומה איומה ולא פשוט - נו איך קוראים לזה - עוצמה.