לרוב הסרטים, כמו לרוב הגברים, יש קצת כרס באמצע. באופן אירוני, זה נובע גם מהאופן שבו עושים קולנוע מסחרי מובהק (נגיד בארה"ב) וגם מתהליך העבודה על סרטים עצמאיים, אמנותיים ו/או נתמכי מדינה (נגיד ישראל): אם בהוליווד עוברים שבעה מדורי גיהינום של פיתוח עד שכל זרוע בתמנון של האולפן/תאגיד מקבלת את הנתח שלה, הרי שבישראל אפשר באופן עקרוני לכתוב תסריט ולקבל תמיכה מאחת הקרנות ולצאת לצלם אז-איז. אלה שני תרחישים קיצוניים והפוכים, אחד שמוביל במקרים רבים לפיתוח-יתר והשני שמזמין תת-פיתוח, אבל התוצאה דומה: נטייה לחלק אמצעי רופס.

הכרס הקולנועית קשורה לא רק לתהליך העשייה אלא גם לתהליך החשיבה. רוב הסרטים נולדים מתוך גרעין סיפורי, וברוב הרעיונות הסיפוריים יש תחושה מאוד ברורה של נקודת התחלה ונקודת סיום. אבל איך מגיעים מ-א' ל-ב'? מה עושים בישימון של האמצע? זאת השאלה הגדולה והבעיה הגדולה שמפילה אולפני ענק כמו שהיא תוקעת את הכותב הבודד שיושב עם הלפטופ שלו בבית קפה בתל אביב למרות שבגילו כבר צריכה להיות לו עבודה אמיתית. ואחרי כל זה, יש גם יוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: לראיה, הנה מגיע "האופה מברלין", סרט שהאמצע הוא החלק הכי טוב שלו ביי פאר. 

אי אפשר לכתוב על "האופה" בלי להיכנס קצת לפרטי עלילה, עמכם הסליחה ואזהרה: תומאס (טים קלקהוף) הוא קונדיטור מברלין שלקוח קבוע שלו, גבר ישראלי נשוי בשם אורן (רוי מילר), הופך למאהב שלו. כשאורן נעלם פתאום מהשטח ומתברר שהוא נהרג בתאונת דרכים, תומאס טס לישראל ומאתר את אלמנתו, ענת (שרה אדלר), הבעלים של בית קפה קטן בירושלים. הוא לא אומר לה כלום על הנסיבות האמיתיות שהביאו אותו לקפה "הפעמון", אבל כשהאופה מברלין מתחיל לעבוד אצל האלמנה מירושלים, ברור שזה עניין של זמן עד שהאמת לפחות תאיים לצוץ. 

>> האזינו לפודקאסט סיכום השנה של "גיקונומי פיצ'רינג": מבקרי הקולנוע של מאקו, תומר קמרלינג ונעמה רק, עם יאיר רוה (באולפן) ודורון ניר (היישר מסן פרנסיסקו, אנחנו חושדים שבמטבח): 

בנדנדה או ביויו של "האופה מברלין", הנקודה הנמוכה ביותר היא השליש האחרון. לא ניכנס אליו כאן מן הסתם, אבל שימו לב לנקודת ההתחלה: גבר ישראלי בברלין + רומן עם גבר גרמני = חתיכת משקולת של משמעויות היסטוריות ואחרות שמונחת על הסרט מלכתחילה ומקשה עליו להכניס הילוך. ולמרות זאת, בשיא הגובה של הנדנדה או היויו קורה משהו פשוט נהדר.

כשתומאס מתחיל לעבוד אצל ענת, והצופה הסביר עסוק בשאלה מה בעצם הוא רוצה להשיג מהמפגש איתה ועם בנה, קרי היתום של המאהב שלו, הבמאי-תסריטאי אופיר ראול גרייצר שובר את ההגה למקום אחר לגמרי. תומאס הוא נוצרי שעובד בבית קפה עם תעודת הכשר, תחת בוסית שאחיה מוטי (זהר שטראוס) הוא אדם דתי, כך שעצם הנוכחות שלו במטבח של "הפעמון" שמה את תומאס בפוזיציה של טמא מצד אחד ופליט מצד שני. כך שבנקודת האמצע, בדיוק במקום שבו הגוף של "האופה מברלין" אמור להצמיח כרס, יש לנו פתאום הברקה תסריטאית אדירה: תמונת המראה של "יהודי מלוכלך". ה"פפלוכטה יודה" בברלין של הימים ההם מול הגרמני המלוכלך בירושלים של ימינו אנו. וזה אפילו יותר מעניין מזה, כי תומאס נושא גם אשמה כפולה - בתמונה הגדולה כגרמני בין יהודים, בתמונה הממוקדת כגבר שעובד תחת אישה שהוא היה המאהב של בעלה - אלא שכהומו וכנוצרי בירושלים היהודית הוא גם קורבן כפול, של המורשת הנאצית ובה בעת של זו היהודית.

מתוך "האופה מברלין" (צילום: יחסי ציבור)
פתאום בנקודת האמצע מתגלה הברקה תסריטאית. זוהר שטראוס | צילום: יחסי ציבור

לא הצצתי בשעון ברגע המדויק שבו אופיר ראול גרייצר הביא את הסרט שלו לנקודת השיא הזאת, אבל זה קורה קרוב מאוד לנקודת האמצע המתמטית של 104 דקות המסך. זה רגע אדיר שבו כל הכובד של האקספוזיציה מצדיק את עצמו, שאלף ואחד דימויים ופתרונות אפשריים מציגים את עצמם - אבל למרבה הצער והאכזבה, מכאן והלאה הסרט פשוט נסוג ונמוג עד לסיומו, שבמקום להיות קליימקס הוא מפח נפש: צפוי, בנאלי, ולמען האמת גם פשוט מיותר.

מה באמת מחפש תומאס אצל ענת? מה, אם בכלל, היא יודעת על הנטייה המינית של בעלה המנוח? והמאהבים עצמם - האם אנחנו מדברים כאן על שני גברים סטרייטים שחוו הרפתקה חד-פעמית זה עם זה? אולי בעצם שניהם דו-מיניים? גרייצר מספק מענה רק לחלק מהשאלות שהסיפור שלו מעלה, ובעצם אני מתחרט על הניסוח, כי אין שום דבר מספק בתשובות החלקיות שלו. גם השאלות שנשארות פתוחות לא נראות מוצדקות: "האופה מברלין" לא עושה רושם של יצירה שמסתירה במכוון ובמודע חלק מהקלפים שלה, אלא של סיפור קולנועי שלא החליט על מה הוא. שהרים לעצמו לאלף כיוונים ולא באמת הנחית אפילו פעם אחת.

מילה על משחק: אי הבהירות הכללית סביב המניעים של תומאס בבירור לא הועילה לטים קלקהוף. אני לא בטוח שהוא היה השחקן הנכון למשימה מלכתחילה - אופה ומאהב פירושם דמות חושנית בהגדרה, וקלקהוף מתקשה מאוד לשדר את זה - אבל כמו הסרט כולו, גם הוא מתחיל חצי כוח ואז נעשה מעניין ואז יוצא ממנו האוויר לכל אורך הישורת האחרונה. זה בולט במיוחד מול ההופעה הנהדרת של אדלר, שזה כבר הסרט השני השנה - הראשון היה "פוקסטרוט" - שבו היא מצליחה לרגש למרות התסריט ולא בזכותו.

מתוך "האופה מברלין" (צילום: יחסי ציבור)
מרגשת למרות התסריט ולא בזכותו. שרה אדלר | צילום: יחסי ציבור

שלא תטעו, "האופה מברלין" ראוי לצפייה. הוא לא עוד סרט קולינרי-ארוטי (למרות שצילומי המאפים יכולים בשקט לבוא עם אזהרת טריגר) והוא לא עוד סרט אפרופו-שואה; הוא בהחלט מעניין יותר משתי הקלישאות הללו, וזה מרשים בהתחשב בכך שמדובר בסרט ביכורים (של אדם שחי בעצמו על קו תל אביב-ברלין ושהוא גם שף קונדיטור בהכשרתו, ללמדנו ש"לכתוב על מה שאתה מכיר" לא בהכרח מבטיח שיבינו מה רצית להגיד). אבל דווקא בגלל היתרונות שלו - הם והנס הביולוגי של סרט שמהודק דווקא בשיפולי הבטן - זה מקרה קלאסי של "ממך ציפיתי ליותר".

זה כמו בסרט ההוא

לאורך הצפייה ב"האופה מברלין" עלה בדעתי שוב ושוב "בנעלי המת" של שיין מדוס מ-2004, סיפור על חייל משוחרר בשם ריצ'רד (פאדי קונסידיין) שחוזר לעיירה שבה נולד כדי לסגור חשבון עם החבר'ה שהתעללו באחיו המפגר, אנתוני. סיפור פשוט, עצוב ואלים על נקמה, ולכאורה גם סיפור פשוט מאוד - אלא שבישורת האחרונה מתברר שלא באמת. הפרטים כמובן לא דומים בכלום לסרטו של גרייצר, אבל משהו בטיפול בזיכרון ובעיזבון - וכמובן השם הזה, ההליכה בנעליים של המנוח - הופך את הסרטים האלה לפחות לבני דודים.

קונסידיין היה שותף לכתיבת הדרמה המצוינת הזאת והוא מרגש מאוד בתפקיד הראשי, אבל "בנעלי המת" הוא בראש ובראשונה חלק מהפילמוגרפיה הקצרה מדי של מדוס: הסרט הבא שלו אחרי "בנעלי המת" היה יצירת המופת "זוהי אנגליה", אבל האיש לא עשה סרט מאז 2009. תחזור תחזור.

mako תרבות בפייסבוק