1977. הזמרת הצעירה ספי מילך (ג'וי ריגר), סטודנטית באקדמיה למוזיקה בירושלים, מופיעה בגרמניה. לגמרי במקרה היא מגלה שאביה ניצול השואה (דורון תבורי) מסתיר סוד מימי המלחמה. היא חוזרת לישראל, מתייעצת עם אחותה העיתונאית ננה (נלי תגר), והשתיים מחליטות לפתוח בכוחות עצמן את הפרק החתום בעברו של האב.

המשפחה נכנסת לסחרור בעקבות החקירה הפנימית הזאת, שמשפיעה על הכל ועל כולם – החל בבריאות של ננה, עבור ביחסים שלה עם בעלה, המו"ל של מגזין שמציע צילומי עירום לצד תחקירי עומק (תום אבני), וכלה במצב הגופני והנפשי של האם (יבגניה דודינה). בינתיים מנסה ספי להתקדם כזמרת וכמלחינה, ומוצאת את עצמה מעורבבת מקצועית ואישית עם מלחין גרמני ממוצא פולני (רפאל סטצ'וביאק) שהביוגרפיה שלו הופכת אותו לחוט המקשר של המוזיקה והטרגדיה, מזרח אירופה וישראל, העבר וההווה.

אני לא נוהג לפתוח ביקורות בתקצירים וגם לא בסדרה שלמה של גילויים נאותים, אבל זה מה שעומד לבוא עכשיו: ראשית, ג'וי ריגר התכוננה לתפקיד בעזרת מורה לפסנתר (ולפולנית) ששמה גליה בנוביץ' והיא אימא שלי. שנית, במקהלה המאוד נוכחת בסרט – אגב, בחיים האמיתיים זאת מקהלת בוגרי תיכון תלמה ילין – שרה אחותי, והמנצח שלה ישי שטקלר הוא מכר ותיק. שלישית, חלק מהמימון של "החטאים" מקורו ב"קשת", שהיא הבעלים של "מאקו". עכשיו, הנה משהו שמעולם לא קרה לי כמבקר או כעיתונאי: כל הגילויים הנאותים האלה אינם מבוא ל"אני משוחד לטובת הסרט הזה אז אולי אהבתי אותו בלי פרופורציה", אלא ל"אני משוחד לטובת הסרט הזה ובכל זאת מצאתי שהוא פגום לחלוטין".

"החטאים" של אבי נשר מבוסס על סיפור חייהן של הזמרת-מלחינה אלה שריף ואחותה, חוקרת התרבות שוש אביגל. הוא גם תסריט שכתב נשר בעצמו, ולפי תיק העיתונות של הסרט, סיפור שהוא מצא בו בבואה לסיפורו-שלו. הבעיה הראשונה של "החטאים" היא בימוי וכתיבה ביד כבדה מאוד, כאילו שכל משפט טעון בסאבטקסט אינסופי וכל מהלך עלילתי נושא עליו עולם ומלואו; אני מרשה לעצמי להניח שהמקורות הביוגרפיים והאוטוביוגרפיים הם הסיבה למשקל היתר הזה שיושב על הסרט כמו אבן רחיים. עם כל תנועה קדימה - אתה שומע חריקה.

ברמה עלילתית נטו, מספיק לקרוא את התקציר כדי להבין שהייתה כאן מלכתחילה מלכודת של תפסת מרובה. נשר אכן נופל למלכודת הזאת, ובשני מובנים: ראשית, ההקשר הלאומי-היסטורי של הסיפור האישי (לא רק השואה והתקומה אלא גם מועד ההתרחשות, שנת המהפך הפוליטי והמגעים לשלום עם מצרים) רק מגביר את תחושת הכובד. שנית, המרובה מרובה כל כך, שלדעתי נשר לא היה יכול לתפוס אותו מלכתחילה. דוגמה בולטת בהיעדרה היא האספקט העדתי: הסרט הזה מתאר עולם אשכנזי עד לנקודה העשרונית, אבל העלייה של בגין לשלטון – תחילת הסוף של ההגמוניה האשכנזית – היא בבחינת אקדח שנתלה על הקיר שלא על מנת לירות בו.

לצד הכובד והעומס, "החטאים" סובל גם מבעיה סגנונית רב-מערכתית: הסרט הזה גס. לא במובן של מלוכלך (כלומר, להוציא רגעי עירום חלקי שנראו לי מיותרים לחלוטין) אלא במובן של ההפך מעדין. הכל כאן נורא גדול, נורא צועק, נורא אין-יור-פייס. הדימום מהאף שתוקף את אם המשפחה ברגעי מפתח דרמטיים הוא הביטוי הפיזי הכי בולט של הגסות הזאת, מעין טיפול-יתר דרמטי שהופך את "החטאים" להיסטרי, לכמעט גרוטסקי. בעצם אני לוקח את זה בחזרה: לגרוטסקי לגמרי במספר סצנות שזרקו אותי החוצה מכל העסק, בלי להשאיר לי שום סיכוי לחזור בחזרה במובנים של הזדהות או איזושהי תגובה רגשית.

אין תמונה
טיפ לגולש קופמן: לך על גיוון

למרות שמו, סרטו של נשר עוסק בסופו של דבר לא בחטאים, אלא במחילה. זאת התמה האמיתית, הדבק האמיתי של התת-עלילות, גם אם הוא נחשף מאוחר מדי ומרוח דק מדי. בעיניי זה כמעט צדק פואטי שבתוך היצירה שזאת מהותה יש גאולה מובנית, סיבה לצפייה למרות כל האמור לעיל: המשחק. זה לא גורף - סטצ'וביאק לא פוגע ודודינה לא מצליחה להציל את הדמות האובר-מלודרמטית שלה – אבל תבורי ממש מהפנט, וג'וי ריגר ונלי תגר בכלל שולפות כאן מעשה נסים.

בזכות הכישרון של כל אחת מהן והכימיה הבולטת בין שתיהן, ריגר ותגר מצליחות לגבור על דיאלוגים כמעט חצציים וסצנות כמעט מופרכות ולסחוב את הסרט על ארבע כתפיים. זה לא מספיק בשביל לנווט את הספינה כולה לחוף מבטחים, אבל מדהים לראות את זה מפני שנדיר כל כך להיתקל בזה. כלומר, כמה פעמים יצא לכם לראות שחקן שמנצח את התסריטאי? (אבל באותה נשימה, לא את הבמאי: אם לנשר מגיעה נזיפה רבתי על הכתיבה ועל בימוי המצלמה-עריכה, הרי שבימוי השחקנים שלו הוא שוב מידה של גאולה). 

מבקרי הקולנוע של פעם נהגו לחלק את הסרטים הפחות ממעולים ל"כדאי לוותר", "אפשר לראות" ו"מומלץ לראות". בסיומן של 112 דקות שמרגישות כמו הרבה יותר מזה – בין השאר בגלל בעיה מובנית בעריכת הסיפור שלהיכנס אליה יהיה ספוילר – "החטאים" הוא מקרה מובהק של "אפשר לראות". זה פשוט האמצע המתמטי בין פרויקט כתיבה-בימוי שקורס תחת המשקל של עצמו ומפגן משחק שאין דברים כאלה.

 

זה כמו בסרט ההוא

"התאומים" של הבמאי-תסריטאי קרייג ג'ונסון, במקור "The Skeleton Twins", הוקרן לפני שנתיים בפסטיבל הקולנוע בירושלים. מאז נעלמו עקבותיו מהמסך הגדול המקומי והוא עף ישר לטלוויזיות, וחבל: זה סרט מצוין שמצליח בדיוק היכן ש"החטאים" נכשל.

אין לנו כאן אחיות, אבל יש אח (ביל היידר) ואחות (קריסטן וויג) שכמו הבנות לבית מילך חופרים בעבר משותף ובטרגדיות משפחתיות. הסרט הזה נראה בכלל כמו קומדיית צחק־בקול־רם בגלל הנוכחות של וויג והיידר – וגם בגלל תפקידי משנה משמעותיים של טיי בורל ולוק ווילסון – אבל לא, ממש לא. זאת דרמה קומית עדינה מאוד שמתחילה משני ניסיונות התאבדות נפרדים אבל כמעט סימולטניים של האח והאחות, ונמשכת לתוך פירוק והרכבה של הבעיות שלהם.

שלא תטעו, יש פה רגעים מצחיקים מאוד, אבל הלב של הסרט הוא בדיוק זה: הלב. מעטים הסרטים שעוסקים ביחסי אח־אחות (אחים בסרטים יש כמו זבל ואחיות יש בלי סוף, אבל היצירה האחאית הדו-ג'נדרית הבולטת היחידה שקופצת לראש היא "בושה"), ומערכת היחסים המוזנחת הזאת מטופלת כאן להפליא.