למרות הזמן הרב שחלף בלי סרט חדש של מארוול בכלל, ומאז תאריך היציאה המקורי של הסרט הזה בפרט – פגרת הקורונה דחתה אותו מחודש מאי שעבר אל השבוע שעכשיו – התחושה היא שאף אחד לא באמת חיכה ל"האלמנה השחורה". אולי כי זאת אחת הדמויות הפחות מעניינות בגלריה המארוולית, אולי כי זה סיפור אוריג'ין שכבר סופר לנו, אולי כי יש דיסוננס רגשי בהצצה על עברה של דמות שהסצנה הכי זכורה ממנה היא דווקא רגע מותה, ואולי כי כל התשובות הנכונות. כך או כך, אפשר היה להרגיש את זה כשהמסך נמלא בדפי הקומיקס של הלוגו המפורסם והאוזניים נמלאו בנעימה מאת אלן סילבסטרי; אין ספק שהקהל כבר רצה להסתער על הסרט ה-24 ביקום הקולנועי של מארוול, אבל ספק אם הוא רצה שזה יהיה הסרט הזה. גם אני, למרות האהבה העצומה שלי לפרויקט הקולנועי המונומנטלי בהנהלת קווין פייגי, באתי מסויג – ואני חייב לומר שיצאתי מופתע לטובה, גם אם לא לגמרי מסופק.
אז כן, אנחנו מכירים את סיפור המקור של נטשה רומנוף / האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון), אבל מה אנחנו עושים באמריקה? המיני-הפתעה הזו ממקמת את נטשה הילדה באוהיו, בת למשפחה שנראית כל-אמריקאית עד שמתברר שהיא ממש לא. יש לה אמא (רייצ'ל וייז בגרסה מוצערת) ואבא (דייויד הארבור, כנ"ל) וגם אחות קטנה, שאחרי מעבר הזמן אל ההווה של הסרט – רגע אחרי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" בטיימלין המארוולי – תגדל להיות פלורנס פיו הנהדרת ("נשים קטנות", "מידסומר"). הקשר בין האחיות, או ליתר דיוק הלא בדיוק אחיות, הוא הלב הרגשי של מה שמתברר כסרט נקמה: האלמנה השחורה כאן כדי לבוא חשבון עם מי שגזל ממנה את ילדותה, איש המסתורין הרוסי דרייקוב (ריי וינסטון), יצרן סדרתי של מחסלות מחוקות-זהות.
כן, רק מחסלות, רק ממין נקבה. וכן, התסריט מאת אריק פירסון ("ת'ור: רגנארוק") מוצא דרך אינטליגנטית להסביר למה. בכלל, תחת שרביטה של הבמאית קייט שורטלנד ("סינדרום ברלין") נוצר כאן סרט שההעצמה הנשית מאוד נוכחת בו, אבל לא נדחפת במורד גרונו של הצופה מעשה "קפטן מארוול"; באותה נשימה, "האלמנה השחורה" לא לוקה בשנאת הגברים הילדותית של סרט-גיבורת-העל הקודם לבית מארוול. להפך: הדמות המעניינת ביותר כאן היא זו של אב המשפחה, ובעוד שחלק גדול מזה קשור ליכולות הקומי-דרמטיות שהארבור הביא כבר ל"דברים מוזרים", הרבה מזה בא מהכתיבה של דמותו – "השומר האדום", מקבילה סובייטית לקפטן אמריקה, שפירסון ושורטלנד מוציאים ממנה לא רק פאנצ'ליינים חדים אלא גם מורכבות יוצאת דופן.
שחקן "האלמנה השחורה" בראיון ל-mako תרבות
ככלל, מורכבות רגשית היא האס בשרוול של שורטלנד. כבר ראינו במארוול חקר דמות – מהו "איירון מן" הראשון אם לא סרט כזה – אבל "האלמנה השחורה" הוא כנראה הכי דרמה שיצאה מהיקום הקולנועי, גם אם דרמת אקשן ברמת השיוך התת-ז'אנרי. ובאופן מוזר, דווקא כאן מתחילה רשימת הרג'קטים: שורטלנד יודעת להעמיד סיקוונס פעולה ועושה את זה בתדירות גבוהה, אבל כל סצנות האקשן בסרט הזה ארוכות מדי, כאילו הבמאית חששה לשעמם אותנו עם כל ענייני הרגש האלה. התוצאה היא 134 דקות שנותנות תחושה של יותר והיו מרוויחות מלהיות פחות, כמו כלום 20 פחות.
התלונה המשמעותית השנייה כתובה על הקיר מאז שהוכרז על הפקת הסרט, ובמובן מסוים הולכת אחורה עד לגלגול שלו שלא יצא לפועל אי שם בשנת 2004 (הידעתם? מארוול ההיא, עדיין בהנהלת אבי ארד, זממה כבר אז סרט "אלמנה שחורה". אה, והידעתם? סקרלט ג'והנסון הייתה הבחירה השנייה לשחק אותה ביקום הקולנועי; אמילי בלאנט הייתה הראשונה). עכשיו, הנה העניין: בדיוק כמו "ניקיטה" של לוק בסון, בדיוק כמו 99 מכל 100 סרטי מתנקשות שנעשו אי פעם, גם "האלמנה השחורה" הוא סיפורה של אישה שגברים רעים הכריחו אותה להתחיל להרוג אנשים. זה אולי היה פרֶֶש למחצה לפני עשור וחצי, אבל היום זה שטנץ מאוס, וזה מונע מ"האלמנה" לעבוד ברמה הרגשית דווקא כשהוא מתקרב לקליימקס, לעימות עם האיש הרע (שהוא, בהתאם למחלה הישנה של מארוול טרם ימי תאנוס, נבל גנרי ומשמים).
אז אף אחד לא חיכה לסרט הזה, לא היה ממש צורך בסרט הזה ועצם הבחירה לעשות את הסרט הזה באה בילט-אין עם תקרת זכוכית בכל הנוגע למקוריות, ליכולת להביא משהו חדש לשולחן. בגלל זה ובגלל שלל הדלעילים, "האלמנה השחורה" הוא במירעו מין סרט ג'יימס בונד צ'יזי, צ'יזי כמו "מונרייקר" שמבליח לרגע במה שנראה כמו התקף בריא של מודעות עצמית. אבל במיטבו הוא דרמה מרגשת ונבונה על שתי נשים צעירות וחזקות שמחפשות קלוז'ר, ובשאר הזמן הוא כל הסיבות שבגללן חיכינו שנה לצאת מהבית ולהיכנס לתוך אולם קולנוע גדול ככל האפשר, רצוי איימקס. מה רע.