מי נגד מי השבוע
מי נגד מי השבוע בתקשורת | עיצוב: סטודיו mako
משפחה לא בוחרים, כותרות דווקא כן

השבוע החולף סיפק הצצה ליחס האמביוולנטי שרוחש "ידיעות אחרונות" לשר סילבן שלום. מצד אחד, מדובר בבעלה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אחותו של המו"ל, המחזיקה בעצמה בנתח ממניות בעיתון. מצד שני, מערכת היחסים בין האחות ג'ודי לאח נוני ידעה ברבות השנים עליות ומורדות, מורדות ועליות וחוזר חלילה. מצד שלישי, בעבר כבר הוכיחה ג'ודי את יכולתה לטלפן לרחוב מוזס 2 כדי לדאוג לאייטמים מפרגנים לבעלה הפוליטיקאי (דוגמאות כבר נמסרו בהרחבה כאן). מצד רביעי, רק ביום חמישי שעבר, לפני התפוצצות פרשת התלונה נגדו,  זכה שלום להיות המועמד הראשון לנשיאות שנפגש בארבע עיניים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנוא נפשו של "ידיעות". בקיצור, שקשוקה.

ג'ודי וסילבן
ג'ודי וסילבן שלום. "רציתי שלסטיב יהיה סיקור הוגן, אך בעיתון מעדיפים להימנע", אמרה ב-2012 | צילום: שוקה כהן
הדהוד למרקם המשקעים הסבוך הזה אפשר היה לראות השבוע מעל דפי "ידיעות". ביום שני הקדיש העיתון לחקירה נגד שלום הפניה בולטת בעמוד הראשון, פלוס ידיעת חצי עמוד עם כותרת ענק שלא עשתה שום הנחות לגיסנו המועמד לנשיאות (בניגוד, למשל, ל"ישראל היום", שהקדיש לסיפור שטח צנוע בהרבה). אבל זו הייתה רק המכה הראשונה שספג שלום באותו יום מ"ידיעות". המכה השנייה ניחתה עליו כעבור שישה עמודים, בדמות אייטם נוסף בגודל חצי עמוד על 80 ראשי סניפים בליכוד שביקשו מנתניהו לתמוך ברובי ריבלין במרוץ לנשיאות. האם כותרת הענק, "פעילי השטח למען רובי", מבשרת על יריית הפתיחה של קמפיין מתמשך? האם האויב של אויבי הוא ידידי הטוב? האם הרוח הגבית שהעניק "ישראל היום" לסילבן שלום בכותרת הראשית של יום שלישי ("סיכול בדרך לבית הנשיא") קשורה למאבק האיתנים הזה? אנחנו בהחלט נהיה כאן כדי לעקוב ולעדכן.

אלא שבהמשך השבוע ככל שהלך והתברר (נכון ליום חמישי בבוקר, מועד כתיבת שורות אלה), כי התיק נגד שלום ככל הנראה צפוי להיסגר, השתנה בהדרגה יחסו של "ידיעות" כלפיו. ביום שלישי קיבל שלום טור אוהד ("מי כאן המטריד") מסימה קדמון, אך מולו הופיעה מסגרת שבה הודגשה גרסת המתלוננת. ביום רביעי זכה השר לרוח גבית ("סיכול ממוקד") בדמות טור של אודליה כרמון, וביום חמישי – בעת ש"ישראל היום" ו"הארץ" המשיכו לעסוק בפרשה במרץ, ואף התייחסו אליה בעמוד השער – התעלם "ידיעות" במפתיע מההתפתחויות ולא הזכיר את שלום אפילו במילה אחת.

מי נגד מי
הסטטוס של ג'ודי. ותודה למשפחתי המורחבת
מה גרם לתמורות בסיקור? ייתכן בהחלט שהפרשה פשוט הולכת וגוועת, אין כעת מה לחדש בה ו"ידיעות" פועל ללא משוא פנים, באופן ענייני, עיתונאי והגון. לעומת זאת, מוזסולוג ותיק יודע לספר כי גם השבוע לא חל שינוי בתחושת הקיפוח שחווים ג'ודי וסילבן-סטיב-שלום-ניר-מוזס מהעיתון המשפחתי. אותו גורם מצביע, כדוגמה, על סטטוס שפרסמה ג'ודי בתחילת השבוע, ומחקה בהמשך (ר' תמונה), שבו הודתה לאחותה תמי ולילדיה יריב ונועה, אך לא הזכירה במילה את האח נוני. נזכיר אנחנו, לפיכך את הדברים שאמר שלום לפני חמש שנים וחצי לארי שביט במוסף "הארץ": "פעם נחום ברנע אמר לי שבגלל שאשתי היא בעלת מניות ב'ידיעות אחרונות' הוא לעולם לא יכתוב עליי משהו טוב. החבר'ה האלה, שפוחדים כל הזמן מה יגידו עליהם, מנסים להוכיח את חופש העיתונות שלהם על גבי. לכן לא הייתה עליי אף פעם כתבה ב'7 ימים'. זאת למרות שאתה ואני יודעים שג'ודי היא לא באמת בעלת הכוח ב'ידיעות אחרונות'. אבל כשזה נוגע אליי – נזהרים. מקפידים". והנה, למשל, מה שג'ודי אמרה בראיון ל"ליידי גלובס" בנובמבר 2012: "רציתי שלסטיב יהיה סיקור הוגן, אך משום מה מעדיפים בעיתון להימנע עד לרמה שמגמדים אותו. זה כואב לי. אני לא רוצה פרוטקציה, רוצה רק פייריות ושוויון הזדמנויות". המשך יבוא? לא מן הנמנע שייתכן שבהחלט.

ג'ודי שלום-ניר-מוזס סירבה להתייחס. ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב. 

מבחן אמריקאי: מיהו רביב דרוקר?

התשובה + חליפת מכתבים ימתינו לכם בהמשך הטור. אבל כעת לשאלה:

מיהו רביב דרוקר?

א.    עיתונאי שסבר בעבר כי הצעת חוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום" היא ניסיון מסריח לעצור את שלדון אדלסון.

ב.     עיתונאי שסובר כעת כי הצעת חוק שנועדה לפגוע ב"ישראל היום" היא דרך לגיטימית לעצור את המיזם של שלדון אדלסון.

ג.      עיתונאי המשוכנע ש"ישראל היום" לא זכאי ליהנות מהגנות של התקשורת, אך בהחלט יצא בעבר להגנתו של אותו "ישראל היום".

ד.     כל התשובות נכונות. 

כרמלה ואבי כבר לא

פרשת הרפז ממשיכה לרדוף את המעורבים בה. שבוע אחרי מעצרו של אבי בניהו (תודו שזה מרגיש כמו לפני חודשיים), מתברר שזו לא הבעיה היחידה שעימה נאלץ דובר צה"ל לשעבר להתמודד. הכתבת הצבאית של קול ישראל, כרמלה מנשה, עד לא מכבר חברה קרובה של בניהו, זועמת עליו בשל דברים שאמר עליה בעדות שנתן למבקר המדינה באחד מגלגוליה של הפרשה הבלתי נגמרת. עד כדי כך זועמת, שבשנה וחצי האחרונות השניים בנתק.

כרמלה מנשה
כרמלה מנשה. לא חברה של בניהו | צילום: במחנה
החברות בין בניהו למנשה, שנמשכה לא פחות משלושים שנה (עד שנגדעה), החלה בשנת 82', בעת שבניהו הצעיר שימש דובר תנועת השומר הצעיר ומנשה הייתה כתבת צעירה ב"קול ישראל". כאשר מנשה קודמה להיות הכתבת לענייני משטרה, מילא בניהו תפקיד מקביל בעיתון "על המשמר", והיחסים בין השניים התהדקו. בשנת 88' מונתה מנשה לתפקיד הכתבת הצבאית, שאותו היא ממלאת בהצלחה עד היום, ואילו בניהו שימש ככתב הצבאי של עיתונו. לאורך השנים שלאחר מכן – בעת שמנשה צברה מוניטין יוצא דופן ובניהו מילא מגוון של תפקידים בכירים בעולם הדוברות והתקשורת – התהדקו היחסים והפכו לחברות קרובה. השניים שמרו על ידידות אמיצה, שכללה גם היכרות בין בני משפחותיהם.

כיצד נגדעה החברות? הסיפור מתחיל לפני חמש שנים וחצי. באוגוסט 2008, כאשר אהוד ברק היה שר הביטחון, הוא נפגש עם מנשה והציע לה את תפקיד נציבת קבילות החיילים. אחד מאלה שמיהרו לברך אותה לאחר ההצעה היה כמובן החבר הטוב בניהו. מנשה הרהרה מעט, ולבסוף בחרה לסרב להצעה ולהמשיך להיות כתבת צבאית. שנתיים חלפו. באוגוסט 2010 התפוצצה פרשת הרפז, שהובילה לאין סוף בדיקות וחקירות. במהלך אחת הבדיקות ביקש בניהו להסביר לאנשי מבקר המדינה עד כמה שיקול דעתו של שר הביטחון לקוי, והביא כדוגמה לכך את ההצעה שנתן ברק למנשה.

החקירה של אבי בניהו
אבי בניהו. מעריך אותה ואוהב אותה | תמונת AVI: mako
חלפה עוד כמעט שנה וחצי עד שנודע למנשה מה בניהו אמר מאחורי גבה ומה הוא באמת חושב על הרעיון של ברק למנות אותה לנציבת קבילות החיילים. מאז היא לא מדברת עם החבר הטוב בדימוס בניהו. בשבוע שעבר, בעקבות מעצרו של בניהו, התארחה מנשה בתוכנית הבוקר של קשת ובמסגרת השיחה אמרה כי היא איננה חברה שלו בשנה וחצי האחרונות. זה לא הפריע לבניהו לשגר לה יומיים קודם לכן ברכה טרייה בפייסבוק. "העובדה שכרמלה מנשה תשיא השנה משואה ביום העצמאות מרגשת אותי מאוד", כתב. "את כרמלה מנשה ועשייתה אני מכיר כבר 30 שנה. היא שינתה את תרבותו של צה"ל ואת התנהגות מפקדיו, לצד דיווחים וחשיפות אין ספור".

אבי בניהו, זה בקשר לחברות עם כרמלה שהסתיימה.
"אני מכיר את כרמלה הרבה שנים, מעריך אותה ואוהב אותה. הדברים שתיארת אינם מדויקים".

כרמלה מנשה סירבה להתייחס. 

ראיון עם איילת שקד? אז זהו, שיש את העניין הקטן הזה עם שרה

ידיעות מסוימות המתפרסמות ב"ישראל היום", כידוע, עשויות להוות לעיתים תמונת ראי לאייטמים שמופיעים ב"ידיעות אחרונות" (זה פועל גם לכיוון ההפוך, כמובן). אמנם הכלל הזה פועל בעיקר בכל הקשור לבנימין נתניהו ("ישראל היום" בעד ו"ידיעות" נגד) ואהוד אולמרט ("ידיעות" בעד ו"ישראל היום" נגד), אבל מדי פעם צצות להן דוגמאות נוספות.

בשבוע שעבר, לאחר שנודע על הצעת החוק נגד "ישראל היום", נאלצנו לחזור אל מועדון המיוחסים של "ידיעות אחרונות". אחת מחברות המועדון, כזכור, היא חברת הכנסת איילת שקד, שבחודש אחד בלבד זכתה שתמונתה תתנוסס בעיתון לא פחות משמונה פעמים, כולן בהקשר חיובי.

ומה יחסו של "ישראל היום" לשקד? ובכן, אם ב"ידיעות" היא ברשימת המיוחסים, הרי שאצל המתחרים מצבה – בסוג של התאמה – הרבה פחות מזהיר. לפני כחודשיים, בדיוק בתקופה שבה זכתה שקד למנת תופינים מוגברת מ"ידיעות", היא ספגה בגיליון יום שישי של "ישראל היום" כותרת ראשית קטלנית. "הזיגזג של שקד", כך הגדיר העיתון התבטאות של חברת הכנסת שלפיה במסגרת הסכם שלום עתידי היא אינה רואה מניעה שמתנחלים יגורו תחת ריבונות פלסטינית. לא עזר לשקד גם כשטענה כי אינה תומכת בפתרון שתי המדינות וכי אמרה את הדברים רק כדי לחשוף את פניו האמיתיות של אבו מאזן (ממש כפי שמקורבי נתניהו טענו בשעתו). "ישראל היום" הקדיש לאמירה שלה שני עמודים תמימים, ועל הדרך גם עקץ את ראש מפלגתה, נפתלי בנט (גם הוא, כמובן, חבר של כבוד ברשימת המיוחסים של "ידיעות". תמונת מראה כבר אמרנו?).

איילת שקד
איילת שקד. "ידיעות אחרונות" מפנק, "ישראל היום" מפנה כתף קרה | צילום: חדשות 2
"ישראל היום" מפנה לשקד כתף קרה כבר שנים. זה בא לידי ביטוי לא רק בכותרות שפורסמו בעיתון, אלא גם באלה שנגנזו. כשנתיים לפני הבחירות – כאשר שקד עדיין הייתה יו"ר תנועת "ישראל שלי" ויכלה רק לחלום על כהונה כחברת כנסת דומיננטית – ערך איתה הכתב אורי שבתאי ראיון  מגזיני נרחב. הכתבה, שהייתה מפרגנת, כבר הגיעה לשלבי עריכה מתקדמים, אלא שבסופו של דבר היא הוצאה מהמוסף ברגע האחרון ולא פורסמה מעולם. למה, בעצם? שאלה טובה. כאן אולי המקום להזכיר שבשנת 2008 פרשה שקד מתפקידה כמנהלת לשכתו של בנימין נתניהו (יחד עם נפתלי בנט, שהיה אז ראש המטה) לאחר אי אלה חיכוכים עם שרה נתניהו.

ביום שני השבוע טלפנתי לטל בנש, הדוברת הנמרצת של חברת הכנסת איילת שקד. עדכנתי אותה בפרטי הראיון הגנוז ב"ישראל היום", והיא מיהרה לחבר אותי אל הבוסית. שקד, למרבה הצער, סירבה להגיב. כעבור יומיים – צירוף מקרים, כמובן – הופיעו עיקרי הסיפור בבלוג של ישי פרידמן.  

אורי שבתאי, למה הכתבה שלך על איילת שקד לא פורסמה בסופו של דבר ב"ישראל היום"?
"אין תגובה".

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

כפי שפרסם לראשונה מי?

ובכל זאת, הנה משהו שמשותף גם ל"ידיעות אחרונות" וגם ל"ישראל היום": היעדר פרגון מספיק לקולגות מעיתונים אחרים.

ביום שלישי שעבר חשף ברק רביד בכותרת ראשית ב"הארץ" כי שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, האשים את ארצות הברית כי היא "משדרת חולשה בכל העולם". במהלך אותו יום התקשורת בישראל התעלמה מהסקופ, למעט יומן הבוקר של גלי צה"ל והתוכנית "סדר יום" בקול ישראל, שעסקו בנושא ונתנו קרדיט ל"הארץ". התקשורת הבינלאומית, לעומת זאת, גילתה עניין רב יותר והסיפור פורסם, בין השאר, על ידי סוכנות רויטרס, סוכנות AP, סוכנות הידיעות הצרפתית, "ניו יורק טיימס" ו"דיילי מייל". כולם, כמובן, נתנו קרדיט ל"הארץ".

בלילה שבין שלישי לרביעי, בעקבות הפולו-אפים בתקשורת הבינלאומית, תדרך בכיר אמריקאי את כתבי "הארץ" ו"ג'רוזלם פוסט" בארצות הברית נגד יעלון. ביום רביעי בשעה 9:30 בבוקר כבר עלתה לאתר האינטרנט של "הארץ" ידיעה של חמי שלו, הכותב לעיתון מוושינגטון, שבה תיאר כיצד האמריקאים זועמים על יעלון בעקבות דבריו שפורסמו ב"הארץ". בעקבות הפרסום החל ביום רביעי בבוקר גל של פולו-אפים בגלי צה"ל, קול ישראל, חדשות ערוץ 10, חדשות ערוץ 2 (גם במבזקים במהלך היום וגם במהדורה המרכזית) ובכלי תקשורת נוספים, בארץ ובחו"ל. כולם שבו ונתנו קרדיט ל"הארץ" על פרסום דבריו של יעלון שגרמו למהומה, למעט ynet, שלא טרח לעשות זאת באף אחד מהאייטמים פרי עטו של אטילה שומפלבי.

אטילה שומפלבי, למה לא נתת קרדיט ל"הארץ"?
"אני לא הכתובת, כי אני לא קובע את הדברים האלה. עריכה סופית זה לא אני, וממש לא שמתי לב לזה אפילו. אז תצטרך לפנות למערכת".

למחרת, יום חמישי, נאלצו גם "ידיעות" וגם "ישראל היום" לעסוק בסיפור. ב"ידיעות" ציטט איתמר אייכנר את דברי יעלון, אך לא נתן קרדיט ל"הארץ", מה שלא הפריע ל"ידיעות" לטפוח לעצמו על השכם ולהציג את גזיר הכותרת שפרסם שמעון שיפר חודשיים קודם לכן (בעקבות פאול אתי מסוים), בעת שיעלון כינה את שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, "משיחי ואובססיבי".

ב"ישראל היום", לעומת זאת, הגדיל שלמה צזנה לעשות כאשר משום מה נתן קרדיט על דברי יעלון דווקא לחדשות ערוץ 2.

איתמר אייכנר, למה לא נתת קרדיט ל"הארץ"?
"אני מפנה אותך למערכת".

שלמה צזנה, למה נתת קרדיט דווקא לחדשות ערוץ 2 ולא לקולגה ברק רביד מ"הארץ"?
"תמשיך להתעסק בשטויות. יום טוב".

ב"ידיעות אחרונות", ynet ו"ישראל היום" נמנעו מלהגיב. 

כתב: דרור אידר. דיקלם: בנימין נתניהו

ואם כבר בוגי: בשבת שעברה התראיין שר הביטחון ל"פגוש את העיתונות". כעבור שלושה ימים נפתח מחול שדים חדש בשל אותה התבטאות טרייה של יעלון נגד האמריקאים, שדוסקסה בטרחנות באייטם הקודם. זה גרם כמובן לדרור אידר מ"ישראל היום" לשפוך כהרגלו אש וגופרית על "המקהלה המקובעת של השמאל". הפעם, לשם שינוי, דמויות המטרה לא היו נחום ברנע ואמנון אברמוביץ', הפייבוריטים של אידר בימי חול רגילים, אלא מגישת התוכנית, רינה מצליח, ששאלותיה זכו לניתוח מעמיק על פני עמוד שלם. "הטקסט של מצליח הוא סיכום הקיבעון של השמאל הישראלי", החמיא אידר. "מהן שאלותיה של רינה מצליח (ועמיתיה באינספור תכניות ברדיו ובטלוויזיה) אם לא קריסה מוסרית? כמה אפשר לצפות בכם יורקים עלינו?". ומה באשר לשר הביטחון? הוא, על פי אידר, "אמר בראיון לרינה מצליח דברי אמת נכוחים".

עורך המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2, גיא סודרי, צייץ בתגובה: "טור הביקורת ב'ישראל היום' על הראיון של רינה מצליח עם שר הביטחון נראה כמו נאום שכתבו לבוגי. אה, שכחתי. דרור אידר באמת כתב נאומים לבוגי".

דרור אידר, אתה לא חושב שהיית צריך לתת בטור גילוי נאות שכתבת בעבר נאומים לבוגי?
"לא. ממש לא. זה כבר היה מזמן, מה זה שייך? יתרה מזו – במקום להתייחס לעצם הטענות, רומזים כאילו דעותיי הן כאלה רק משום שכתבתי בעבר לבוגי. ביקורת עצמית מעולם לא הייתה הצד החזק של התקשורת. בכל מקרה, לא עסקתי בבוגי, אלא ברינה מצליח. חוץ מזה, הייתי פרילאנס. לא הייתי מבאי לשכתו או משהו כזה. ממש לא. אבל הנקודה החשובה היא האמת. זה מה שחשוב. 'שמע האמת ממי שאמרה', כדברי הרמב"ם. לא כל החירטוטים מסביב. אני שואל: למה יש רק רינה מצליח בטלוויזיה וברדיו? למה? אני לא מבין את הדבר הזה. למה השאלות באות רק מהצד של רינה מצליח? זה עוול. זה לא רק מול מרואיין מהימין; גם מרואיינים מהשמאל 'זוכים' לשאלות משמאל להם. זאת פארסה. זה מה שחשוב. מה השטויות האלה של גילוי נאות? התייחסו לאמת, לעובדה שערוץ 2 כשאר כלי התקשורת האלקטרוניים מחזיק במגישים ומראיינים המייצגים קבוצת מיעוט, שעמדותיה לא ממש עמדו במבחן המציאות. מה הבעיה של סודרי או עורכים אחרים לתת גם למראיין מהצד הפוליטי השני (הרוב!) לשאול שאלות? על זה צריך לדבר. כל השאר זה זוטות שבזוטות".

מי נגד מי
בנימין נתניהו מדקלם ב"מצב האומה" את הסלוגן שהמציא דרור אידר. כל הזכויות שמורות
אגב זוטות שבזוטות, צפית בראיון המלטף עם נתניהו ב"מצב האומה"?
"כן, ראיתי. אה, גם אתה ראית מה הוא אמר שם?".

איזו שאלה! הוא כינה שם את "ידיעות" במשפט שהמצאת ופרסמת כבר 34 פעמים: "העיתון שפעם הייתה לו מדינה". אתה מתכוון לדרוש תמלוגים?
"ראשית, השתמשתי במשפט הזה הרבה יותר ולאורך מספר שנים. שנית, זה היה גדול. הנה, זה מראה שהמשפט הזה תופס. נסה גם אתה ותיהנה". 

אל: רביב דרוקר. הנדון: הצעת החוק נגד "ישראל היום"

הנה מכתב ששלחתי השבוע לרביב דרוקר:

רביב שלום,

איך שהזמן רץ. היית מאמין שכבר יותר משנה חלפה מאז המכתב הקודם? בזמנו הטרחתי אותך בעקבות התחקיר הנוקב שפרסמת על "ישראל היום" בתוכניתך "המקור". אני טענתי אז שהתשובה שנתת לשאלה מדוע עסקת רק בסיקור המוטה של "ישראל היום", ולא נטפלת באופן דומה גם לסיקור המוטה של "ידיעות אחרונות" טיפ טיפה מיתממת. גם תהיתי כיצד אתה יכול לומר שאין בידיך ידע מפורט על הדרך שבה המכונה של "ידיעות" עובדת, כאשר כל כך הרבה עיתונאים שעבדו ב"ידיעות" סיפרו על כך בהרחבה (מיקי רוזנטל, ניר בכר, רותי יובל, דורון גלעזר, מירון רפופורט וגידי וייץ הם רק שש דוגמאות. יש לפחות עוד שש). אתה, בתגובה מנוסחת היטב, נימקת שאתה רוצה לחשוף דברים חדשים, לא כאלה שכבר פורסמו. גם הזכרת לי שאין הרבה עיתונאים כמוך, שהעזו להתעמת עם ״ידיעות״ (ושלא סתם זכית לכתבת חיסול ב"ידיעות").

עד כאן העבר. הייתי בטוח שלא נצטרך לשוב אליו. אלא שההיסטוריה, מסתבר, אכן חוזרת, אם כי בווריאציה מעט שונה. בשבוע שעבר, קצת אחרי שעמית סגל חשף את הצעת החוק החדשה שנועדה למנוע חלוקת עיתונים בחינם (כלומר לחסל את "ישראל היום"), העלית פוסט בנושא לאתר החדש שלך (אגב, תתחדש. מאוד התלהבתי מפונקציית החיפוש. הבה נקווה שזה יוכל לסייע בהמשך, אם וכאשר יתעורר צורך לעמת אותך מול דברים שכתבת בעבר). בפוסט הזה בעצם הכית על חטא. "כבר היו הצעות חוק דומות בעבר", כתבת. "בטמטומי, אז התנגדתי להן. האמנתי עדיין שצריך להילחם בהטיה של 'ישראל היום' בדרכים אחרות, דרך תחקירים, שיח ציבורי, שיש עדיין בעיתון הזה קצת אינטגריטי. אחרי שנחשפתי לחומר אותו פרסמתי בתחקיר 'המקור' הבנתי שאין ברירה. המיזם הזה כבר לא זכאי ליהנות מההגנות של כלי תקשורת".

ראשית, רביב, אני מוכרח לציין שהיכולת להביע חרטה היא מעלה נאה בהחלט. יש אפילו מי שאומרים שזהו שלב ראשון והכרחי בדרך לתיקון. שנית, אני חייב לסייג ולהוסיף שבמקרה הספציפי הזה החרטה שהבעת דווקא נראית לי יותר כמו צעד ראשון בדרך לקלקול.

נכון, ההטיה של "ישראל היום" לטובת שרה ובנימין נתניהו מוכרת וידועה, אבל אתה באמת משוכנע שאין מנוס מ"לחסום את הביביתון", כפי שכתבת, אלא באמצעות חקיקה? אם כך, מה לגבי האולמרטון? מה באשר להטיה העקבית והמוכחת שהפגין "ידיעות" לטובת אהוד אולמרט, ציפי לבני, חיים רמון, יאיר לפיד ועוד רבים אחרים? האם גם במקרה הזה יש צורך לפעול בכנסת? יכולתי להרחיב עוד בנושא, אבל אסתפק בציטוט הדברים שכתב לך המגיב אסף, בתגובה לפוסט באתר החדש והמומלץ שלך: "רביב! לא היית מטומטם, היית בעל עקרונות. אנא חזור אליהם. לא מחוקקים חוקים נגד קיומו של כלי תקשורת, יהיה מה שיהיה, לאיזו מטרה שתהיה. נלחמים בו בשוק הרעיונות, לא על ידי דיכוי של המדינה (וכן, אפילו אם זה עיתון שהוא שופר של נתניהו)". האמת? חותם על כל מילה.

בכלל, רביב, נבצר מבינתי איך זה שלאורך כל הפוסט שלך השם "ידיעות אחרונות" כלל לא מופיע. כאילו למלחמה העסקית הממושכת בין "ידיעות" ל"ישראל היום" (ולהיפך) אין שום קשר לכך ששבעה חברי כנסת התלכדו כדי להגיש הצעת חוק כה תמוהה. היילכו שבעה יחד בלתי אם נועדו?!

ההתעלמות הזו שלך מהמובן מאליו עוררה בי געגועים עזים לפוסט אחר שפרסמת לפני כמעט ארבע שנים וחצי, כאשר עלתה הצעת חוק אחרת שנועדה לפגוע ב"ישראל היום". הכותרת שלך הייתה "הניסיון המסריח לעצור את שלדון אדלסון". זוכר את זה, רביב? וכך כתבת: "מה ש'ידיעות' ו'מעריב' עושים (יותר נכון, נוני מוזס ועופר נמרודי עושים) הוא פשוט מגעיל. אין מילה אחרת. אני לא חסיד גדול של 'ישראל היום'. גם אני חושב שהוא משרת באופן בוטה את בנימין נתניהו. אגב, חוץ מהעניין הזה (שהוא, כמובן, מאוד מרכזי), העיתון עושה עבודה מאוד סבירה וטוב בהרבה מכל חינמון שהכרתי בעולם. הוא מספק עבודה לעשרות ואולי מאות עיתונאים ומערער קצת את המונופול המפחיד שיש ל'ידיעות' בשוק העיתונים. אם מישהו יצליח להוכיח קשר ישיר בין נתניהו ואנשיו ל'ישראל היום', שאלו נותנים הוראות לאלו, מה ואיך ייכתב, אז המוניטין של העיתון ממילא ייהרס ולא נצטרך שום יוזמת חקיקה בכנסת". האמת? גם כאן אני חותם על כל מילה.

אני קרוב לסיום, רביב, אבל לפני כן, ברשותך, עוד עניין קטנטן: לפני ארבעה חודשים הוזכרה כאן רשימה של דמויות אשר לקו בסוג של תסמונת שטוקהולם. כן כן, אותה תסמונת ידועה מעולם הפסיכולוגיה שבה מזדהה החטוף עם שוביו, ומפתח הזדהות נפשית עם מעשיהם. הזכרתי רשימה של ידוענים – שרון גל, אילן רבינוביץ', בר רפאלי, מרגלית צנעני, צביקה פיק, יולי תמיר ועוזי ארד (אפשר להוסיף גם את אריה דרעי) – שבחרו להתראיין בהרחבה ל"ידיעות" למרות שהעיתון די שחט אותם בעבר בתחקירים נוקבים ו/או כתבות קטלניות.

לרגל הפוסט שפרסמת, ולאור העובדה שגם עליך כבר פורסם בעבר תחקיר מפקפק ומפוקפק במוסף "7 לילות", שאלתי היא: האם הולך ומתקרב היום שבו גם אתה תעניק ראיון נרחב לאחד ממוספי "ידיעות אחרונות"? 

בברכה,

אביב הורביץ, mako

 

וזה מה שרביב דרוקר כתב לי בתשובה:

אביב היקר,

אכן הזמן רץ. עברה שנה ועדיין מבקר התקשורת המושחז וחדור המוטיבציה של mako מחפש אנשים אחרים שיעשו תחקירים על "ידיעות". הוא יודע כל כך הרבה ומכיר ומתמצא, אבל זקוק לשירותים של מישהו אחר. הלוואי ואוכל לעזור לך אביב, אני באמת רוצה. 

רביב דרוקר (צילום : אלדד רפאלי)
רביב דרוקר. "ראיון מפרגן באחד ממוספי 'ידיעות'? יש לי תחושה שזה לא יקרה בקרוב" | צילום: אלדד רפאלי, יחסי ציבור
אני שמח שאתה מזכיר לי את הפוסט ההוא שבו התנגדתי לחקיקה על "ישראל היום". אני שלם עם כל מילה שנכתבה אז. מאז נחשפתי לקרביים של דרכי הפעולה של העיתון (מפנה אותך לתחקירי על העיתון שמתפרסם באתר שלי), לדעתי הוא גם מאוד החריף את פעולתו למען השלטון (כנראה שלא מאוד השפעתי עליהם), ובעיניי יצא מתחום כלי התקשורת לעבר המגרש של כלי תעמולה וכך צריך להתייחס אליו (אפילו אם הוא מקדם תכניות של "קשת"). 

לגבי "ידיעות" – אכן עוד לא הצלחתי להרים על העיתון תחקיר. עם זאת, פרסמתי לא מעט ביקורת על העיתון בשנה האחרונה ואני ממליץ לך לראות את התחקיר הקרוב שלי על קק"ל. נכלל בו חלק מעניין גם על "ידיעות אחרונות". 

לגבי תסמונת שטוקהולם, אשמח מאוד לראיון מפרגן באחד ממוספי "ידיעות". איכשהו, יש לי תחושה שזה לא יקרה בקרוב. 

סוף שבוע נעים,

רביב

שים נקודה! (ואחר כך גלה לנו מה גובה הפנסיה שלך)

ביום ראשון האחרון פורסמה רשימת מאה מקבלי הפנסיה התקציבית הגבוהה ביותר בצה"ל. לא מעט עיתונאים עסקו ברשימה המסקרנת, שנחשפה בעקבות בקשתו של כתב "הארץ", חיים לוינסון. אחד מהם היה רזי ברקאי, שראיין בנושא בתכניתו "מה בוער" את דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז.

רזי ברקאי
רזי ברקאי. שאלה קשה
שעות ספורות אחרי הריאיון העלה לוינסון לפייסבוק שאלה קשה למראיין ברקאי. "היי רזי ברקאי", כתב לוינסון. "התרגשתי היום כשראיינת את דובר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, ושאלת אותו בן כמה הוא, מתי ייצא לפנסיה וכמה הפנסיה שלו תהיה בעתיד לבוא. מכיוון שאתה, רזי, גם אזרח עובד צה"ל, מסקרן אותי מתי תעלה לשידור ותספר מה השכר שלך וכמה הפנסיה התקציבית שלך".

רזי ברקאי, רוצה לשתף אותנו מתי תעלה לשידור ותספר מה השכר שלך וכמה הפנסיה התקציבית שלך?
"לא". 

תיעוד נדיר, שבדיוק כמוהו שודר כבר לפני 11 שנים

ביום ראשון הכריזה יונית לוי במהדורה המרכזית על פרויקט מיוחד, "מחיר התג" שמו, ועניינו פעולות "תג מחיר" והנזק שהן גורמות. "אנחנו פותחים בתיעוד מבפנים של הפעילות שמעידה למה כל כך קשה לשב"כ בעצם לעצור אותם, לחשוף אותם", ציינה לוי לפני שפנתה לאוהד חמו, כתב השטחים. חמו, מיד אחריה, הפנה לכתבה, לא לפני שהתגאה כי "תיעדנו מפגש בהחלט נדיר, יוצא דופן, המראה כיצד הם מתמודדים בחקירות של האויב, כפי שהם מכנים, החטיבה היהודית של השב"כ".

מי נגד מי
איך להתמודד עם חקירות השב"כ, גרסת 2014. בתפקיד הראשי: נועם פדרמן
בכתבה עצמה נראה פעיל הימין נועם פדרמן מתדרך את המתכנסים כיצד להתמודד עם חקירות השב"כ (למעלה), כאשר מי שמסייע בידו הוא דובר תנועת חזית לאומית יהודית, איתמר בן-גביר. "יושבי החדר הזה טוענים שאין להם שום קשר לפעולות תג מחיר", ציין חמו בקריינות. "אבל זה הפתיע גם אותנו כשהסכימו שנתעד מפגש כזה". בהמשך הציג חמו את התמונות למנחם לנדאו, לשעבר ראש החטיבה היהודית בשב"כ. "תגיד, הם נתנו לכם לצלם ככה, חופשי?", שאל לנדאו. "היית מאמין?", השיב לו חמו בשביעות רצון.

אבל האם אכן התכנסות פעילי הימין במטרה לעמוד בחקירות השב"כ אכן הייתה מפגש נדיר? תיעוד מפתיע? אירוע שקשה להאמין שאכן צולם? אז זהו, שלא כל כך. כבר בשנת 2003 שודר ב"קשת" הסרט "המלחמה הבאה", מתוך פרויקט דוקומנטרי של הבמאי דני סיטון (למטה), והוצג בו אותו תדרוך ממש, על ידי אותו נועם פדרמן ממש.

מי נגד מי
איך להתמודד עם חקירות השב"כ, גרסת 2003. בתפקיד הראשי: נועם פדרמן
דובר תנועת חזית לאומית יהודית, איתמר בן-גביר, אתה אוהב איטריות מחוממות?
"על מה אתה מדבר?".

על זה שהגשת לאוהד חמו אטריות מחוממות מלפני 11 שנים, וארגנת למענו את אותה סצנה שכבר הוצגה, ויש מי שיגידו שבכלל בוימה, בסדרה הדוקומנטרית "המלחמה הבאה".
"אז ב'המלחמה הבאה' היה תדרוך כזה. נו, אז מה? אתה, מה שנקרא, הצחקת אותי. אני מבין שאתה מתוסכל ממה שאוהד חמו עושה. אגב, אוהד חמו הוא דווקא בדעות של השמאל. לא בדעות שלי. אני מבין שיש כל מיני כאלה קטנים שמקנאים בו. אני לא דובר שלו, אבל הוא עיתונאי מצוין. תגיד לאלה שמתוסכלים ושפנו אליך שאני עצוב בשבילם. מי מאכיל אותך, מר הורביץ, תגיד לי? מי האיש שמאכיל אותך בכל הסיפורים?".

אנשים טובים באמצע הדרך, אני רק מקווה שהם לא מאכילים אותי באטריות מחוממות.
"בכל מקרה, מישהו האכיל אותך והוא מתוסכל מאוד. תודה רבה לך".

אוהד חמו, לא היה עדיף לפתוח את פרויקט "מחיר התג" במשהו קצת פחות משומש?
"אין תגובה, ואתה מוזמן לפנות לחברת החדשות".

מחדשות ערוץ 2 נמסר: "התיעוד ששודר הוא אכן נדיר ויוצא דופן, וההוכחה המובהקת לכך  היא שאפילו חובב ארכיונים כמוך נאלץ לחזור 11 שנים תמימות לאחור כדי למצוא תיעוד נוסף". 

ושוב, פרסום ראשון! (הפעם אחרי "ידיעות" ו"וואלה!")

וכעת לפינתנו צוברת התאוצה, שנועדה לאפשר לי לקיים סוג של אינטראקציה מאולצת למחצה עם הבוסים החטובים.

אחרי שכתב הרכילות של mako, גיל משעלי, התגאה בפרסום ראשון לכך שעמנואל רוזן ובת זוגו בהריון (למרות שהראשונה שפרסמה הייתה בכלל ליאורה גולדנברג-שטרן מ"סופהשבוע"), ואחרי שאותו משעלי ממש התפאר בפרסום ראשון לכך שליאור נרקיס ואשתו בהריון (למרות שהראשון שחשף את המידע המרעיש היה בכלל צחי קומה מ"ידיעות"), השבוע התרחשה תפנית מפתיעה בעלילה. הברק היכה פעמיים.

מי נגד מי
האייטמים של גיל משעלי. פרסום ראשון-שני
ביום ראשון בצהריים, תחת הכותרת האהובה עליו ״פרסום ראשון", העלה משעלי אייטם שלפיו ג'ניפר סנוקל ועופר טלקר מתחתנים. לא חלפו אלא חמש שעות, עד שתחת הכותרת "תמונות ראשונות" העלה משעלי צילומים שתיעדו את הצעת הנישואים החגיגית. אלא שיומיים קודם לכן פרסמה אדוה מלמד במדורה "שליחות קטלנית" שבמוסף "7 ימים" אייטם על "שמועות עקשניות" שסנוקר וטלקר החליטו להתחתן, ואילו התמונות (פלוס סרטון!) שהנציחו את הרגע הפרטי והאינטימי, עלו ב"וואלה! סלבס" שעתיים לפני שהבליחו ב-mako.      

גיל משעלי, למה אתה מתעקש לכתוב "פרסום ראשון" גם על אייטמים שכתבים אחרים פרסמו לפניך?
"אני מפנה אותך למערכת".

עורך mako, איתי ולדמן, קודם כל ברוך הבא. שנית, שלא תדע עוד צער. ושלישית, מה יש לך להגיד להגנתך/ם?
"'7 ימים' דיווחו על 'שמועות'. זה כמו להגיד שיש שמועות על מציאת המטוס המלזי – זה לא אומר שהוא אכן נמצא. מאקו סלבס אכן דיווח ראשון על הצעת הנישואים עצמה. והורביץ, רציתי להגיד לך לא לבנות על יחסים אינטימיים וסמי-רומנטיים איתי כמו שהיו לך עם אורי רוזן. בוא נסכם על מייל פעם בחודש, סבבה?". 

מס ערך מוסף

מה היה פחות מוצלח בגיליון האחרון של מוסף "הארץ"? העיצוב או התוכן? אם להאמין לסטטוסים שפרסמו שניים שמילאו בעבר תפקידי מפתח במוסף – מי  בעיצוב ומי בתוכן – לא מן הנמנע שייתכן שאולי שני הפרמטרים טעוני שיפור.

זה התחיל ביום שישי בצהריים, כאשר ערן רובינפלד, שעד לפני כשנה וחצי היה המעצב הגרפי של המוסף, העלה את הפוסט הבא: "'החלטנו לוותר על השאיפה לעצב עיתון שנראה מצוין, נשארנו בשאיפה לעמוד בדדליין'. האם זו הגישה של צוות הגרפיקאים האמונים על עיצוב מוסף 'הארץ'? לא בטוח, אבל התוצאה העגומה מדברת בעד עצמה. המוסף נראה משעמם ומונוטוני, גם אם יש בנמצא צילום מרהיב (כמו ננה שרייר הלעוסה לעייפה של איליה מלניקוב) הוא זוכה לעימוד שבלוני שפוגע בצילום והופך כפולה פותחת עם פוטנציאל לעוד עמוד חסר ייחוד. הטיפוגרפיה שבלונית, מיושנת וחסרת מעוף, חוויית הדפדוף מדכדכת במקרה הטוב או לא קיימת כלל במקרה הפחות טוב. המדור 'באנה באנה' נראה פח. אבל ממש. עצוב שכך נראית 'ספינת הדגל' של 'הארץ'".

מי נגד מי
מוסף "הארץ". "משהו לא טוב קורה", כתבה סילבי קשת
חלפה כמעט יממה וחצי, ובמוצאי שבת נוספה לביקורת של רובינפלד גם זו של העיתונאית הוותיקה סילבי קשת. את טורה המיתולוגי, "חץ מסילבי קשת", פרסמה קשת לראשונה בשנות השישים במוסף השבועי של "הארץ", ורק כחמש שנים לאחר מכן עברה לפרסם אותו ב"ידיעות אחרונות". וכה כתבה קשת: "משהו לא טוב קורה במוסף 'הארץ'. רק חלק קטן בו עושה חשק לקרוא וליהנות. המדור 'באנה באנה, נשים מתפרעות על עמוד', הוא חרפה להומור ולנשיות. יש להם מראיינת טובה בשם איילת שני, אך ראיונותיה משתרעים עד אין סוף, ואני נוטשת באמצע. ולמה, בשם כל האלים, אני אמורה לקרוא עשרה עמודים על ננה שרייר שמסעדתה הגרוזינית היקרה עברה לטבעונות?".

עורך מוסף "הארץ", מייקי דגן, מה תאמר?
"אין תגובה".

מה שקורה בבית שמש נשאר (לפעמים) בבית שמש  

במוצאי שבת של תחילת החודש, שלושה ימים לפני הבחירות החוזרות בבית שמש, פרסם האתר "בחדרי חרדים" סקופ מקומי: המועמד החילוני לראשות העירייה, אלי כהן, כך התברר, מתגורר בדירה הבנויה בחלקה על שטח ציבורי. כעבור יומיים, יממה בלבד לפני הבחירות, העלה האתר אייטם פולו-אפ לסיפור, פירט בו מהן חריגות הבנייה לכאורה בביתו של כהן, ודיווח על קבוצת תושבים אשר התלוננה בנושא לעיריית בית שמש. בהמשך אותו יום הוסיף האתר ודיווח כי משרד עורכי הדין נשיץ ברנדס פנה בדחיפות ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לפתוח בחקירת עבירות הבנייה לכאורה בביתו של כהן.

על רגישות הבחירות בבית שמש, שהפכו לזירה יצרית של מאבק בין חרדים לחילוניים, אין צורך להרחיב. ואכן, בימים שקדמו לסיבוב ההצבעה השני הרבו כלי התקשורת לעסוק בבחירות הללו. במערכת "בחדרי חרדים" חשבו לתומם כי אייטם כזה עשוי לעניין רבים, והפיצו אותו בקרב עיתונאים, בין השאר בקבוצת וואטס-אפ שבה חברים בין היתר עקיבא נוביק ("ידיעות אחרונות"), סיון רהב-מאיר (ערוץ 2), יהודה שלזינגר ("ישראל היום"), מנדי גרוזמן ("מעריב"), יאיר אטינגר ("הארץ"), קובי נחשוני (ynet), שבתי בנדט ("וואלה!"), איציק הלפרין (ערוץ 1) ועפר חדד (ערוץ 2).

למרות ההפצה הנרחבת והעיתוי הקריטי – ועל אף שכמה מהעיתונאים אשר קיבלו את המידע (כתבי "וואלה!", ערוץ 1 ו"מעריב") הביעו התעניינות כזו או אחרת בסיפור ושוחחו עליו עם גורמים באתר "בחדרי חרדים" ואחר כך עם המערכות שלהם – נמנעו כל כלי התקשורת מלעסוק באייטם. מה שמעלה כמובן את השאלה המתבקשת: האם הם היו נוהגים באופן דומה ונמנעים מפרסום האייטם אילו חריגות הבנייה, למשל, היו מתגלות בביתו של משה אבוטבול, המועמד החרדי שניצח בסופו של דבר בבחירות? "אין לי ספק שאם היה מדובר בחריגות בנייה של משה אבוטבול, המערכות לא היו מוותרות על סיפור כזה ודורשות מהכתבים להביא עוד ועוד פרטים", אומר אחד הכתבים שניסה לעניין את המערכת שלו בסיפור, אך זו לא הביעה בכך עניין.

כתב "וואלה!", שבתי בנדט, למה בסופו של דבר הסיפור לא פורסם?
"תפנה למערכת 'וואלה!'".

כתב ערוץ 1, איציק הלפרין, אולי אתה?
"אין תגובה".

כתב "מעריב", מנדי גרוזמן, אתה חושב שאילו היה מדובר בחריגות בנייה אצל משה אבוטבול העיתון שלך היה מפרסם את הסיפור?
"אין תגובה".

עורך אתר "בחדרי חרדים", אבי גרינצייג, סירב להגיב. 

יופי, נחמה

נשבר השרב, עולה הלחות. השמים מתכסים עננים בדרום חולון הצחיחה. האובך היה כבד כשהטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"נו, הורביץ?", הוא שאל בלבביות מפתיעה. "מה שלום סבתא חנה? כבר לקחה סוכן? היא עדיין עם רגלים על הקרקע? או שאולי התהילה עלתה לה לראש?".

"לא נראה לי שהפרסום שינה אותה", עניתי בהרהור קל. "חוץ מזה, ככל הידוע לי, השבוע היא לא כיכבה בשום כלי תקשורת".

"באמת הגיע הזמן שסבתא שלך תחזור לאנונימיות", סינן הקונספירטור. "מה שלא אומר, כמובן, שהנפוטיזם הגס נעלם מהברנז'ה שלכם, אם אתה מבין למי אני מתכוון".

"האמת שלא", אמרתי בהיסח הדעת.

"לא היה לי ספק", הפטיר הקונספירטור. "ולכן שוב אאלץ להאכיל אותך בכפית. תבדוק מה התחדש ברחוב שוקן. בעיקר אחרי שאתה יודע כבר שעמית, הגיס של נעה, עורכת החדשות, פרסם טור בעמוד המאמרים".

"תוכל בבקשה להיות קצת יותר ספציפי?", שאלתי בעצבנות קלה.

"רק היום, ורק בשבילך", הפגין הקונספירטור רוחב לב. "מן הסתם קראת ביום חמישי שעבר, כמו כל עם ישראל, את הראיון הנפלא ב'דה מרקר' עם אביגדור, תלמיד הישיבה לשעבר שהקים מיזם עבודות לחרדים".

"האמת שעדיין לא", התפתלתי. "אבל הגיליון ממתין לי ליד המיטה".

"תחסוך ממני את התירוצים הקלושים שלך, הורביץ", גער הקונספירטור. "אתה עיתונאי לא רציני, ואת זה אומרים כולם ב'דה מרקר', מסמי העורך ומטה. למה שלא תכתוב בחוסר רצינות אופייני שאותו אביגדור שהתראיין ל'דה מרקר' הוא הגיס של נתי, כתב התקשורת של 'דה מרקר'?".

"זה בכלל לא נפוטיזם", אמרתי בהחלטיות. "ראשית, נתי בכבודו ובעצמו חשף את העובדה הזו בדף הפייסבוק שלו. איך הוא כתב שם בדיוק? 'אתה יודע שגיסך תותח כשהוא מקבל כפולה בדה מרקר בלי שהתערבת וקידמת'".

"ושנית?", תהה הקונספירטור.

"שנית, מכיוון שנתי לא התערב ולא קידם, מדובר מן הסתם בצירוף מקרים", סיכמתי.

"נגיד שאתה צודק", מלמל הקונספירטור. "אבל מה לגבי המקרה של ליסה, עורכת 'גלריה'?".

"איזה מקרה?", שאלתי בסקרנות חלקית.

"אני די שמח ששאלת ומאוד עצוב שאתה לא יודע", אמר הקונספירטור. "יומיים אחרי הראיון המפרגן ב'דה מרקר' עם הגיס של נתי, הופיעה ב'גלריה' ביקורת מפרגנת של מיכאל, מבקר התיאטרון הוותיק, שבה הוא משבח את ההצגה 'בוגרשוב 34'".

"נו, אז?", האצתי בקונספירטור. "גם גל אוחובסקי המליץ על ההצגה המעולה הזו. איך לעזאזל זה קשור לנפוטיזם?".

"סבלנות, הורביץ", נזף הקונספירטור. "מתברר ששחר, אחד השחקנים בהצגה שמיכאל כל כך התפעל ממנה, הוא לא אחר מאחיה הקטן, התזזיתי והנמרץ  של ליסה".

"תזזיתי ונמרץ?", הרמתי גבה.

"זה מה שהיה למיכאל לכתוב על שחר", אמר הקונספירטור. "מה תגיד על זה, הורביץ? למה שלא תכתוב על זה משהו?".

"כי אין כאן שום נפוטיזם", אמרתי בנחישות. "מיכאל כותב ביקורות תיאטרון ב'הארץ' מאז שליסה הייתה בת שלוש. לא נראה לי שמזיז לו אם אחד השחקנים הוא כן אח שלה או לא אח שלה. רק איכותה הטהורה של ההצגה לנגד עיניו, ולכן אין לי ספק שמדובר בצירוף מקרים".

"אני מתוסכל ממך, הורביץ", לחש הקונספירטור.

"לפחות אתה לא היחיד", עניתי. "מי יודע, אולי תוכל לשאוב מזה סוג של נחמה".

"או, טוב שהזכרת לי", התעורר הקונספירטור לחיים. "למה שלא תכתוב על היחס המפתיע של נחמה ל'ישראל היום'?".

"איזו נחמה?", התבלבלתי.

"כמה נחמות כבר יש לך בעולם התקשורת, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "אני מדבר כמובן על ה-נחמה, נחמה דואק, הכתבת הוותיקה של 'ידיעות'".

"מה לנחמה ול'ישראל היום'?", שאלתי בקוצר רוח.

"אח, הורביץ", נאנח הקונספירטור. "אילו רק היית טורח להזיז את ישבנך הרופס ולהטריח את עצמך ביום ראשון לכנס המעניין שארגנה מכללת הדסה בירושלים, היית יכול לדעת. עכשיו תצטרך לשמוע על זה מכלי שני: נחמה הנחתה שם פאנל תקשורת והדהימה שניים מהפובליציסטים שהשתתפו בשיחה – דרור מ'ישראל היום' ואורי מ'הארץ' – כשהצהירה באופן חד משמעי שבכל יום היא מקבלת את 'ישראל היום' לפתח ביתה".

"באמת?", נדהמתי גם אני.

"ממש ככה", המשיך הקונספירטור. "ואולי לא תאמין למשמע אוזניך, אבל נחמה אפילו הודתה שיש מעט בעייתיות בהצעת חוק לא לחלק עיתונים בחינם, ושלדעתה בג"צ יפיל את ההצעה עוד לפני שהיא תעבור. מה תגיד על הדברים האמיצים הללו של נחמה, הורביץ?".

"נדמה לי שפחות חשוב מה אני אגיד על הדברים הללו", הרהרתי בקול רם. "הרבה יותר מעניין לדעת מה רון יגיד עליהם".

"נחיה ונראה", המהם הקונספירטור. "תגיד, אם כבר מדברים על הצעת החוק נגד 'ישראל היום', שמת לב איך עמוס העורך מפנים בטורים שלו את המסרים של ביבי?".

"מה בדיוק חדש בזה?", מלמלתי בשעמום.

"מה שחדש זה השימוש במטאפורת 'בית הקלפים', כמעט בו זמנית", אמר הקונספירטור. "ביום חמישי שעבר, למחרת הפרסום על הצעת החוק, עמוס כתב בטור שלו ב'ישראל היום': 'בסדרה 'בית הקלפים' הפוליטיקאים עושים מניפולציות לעיתונאים. אצלנו דווקא בעליו של עיתון אחד הוא המושך בחוטיהם של הפוליטיקאים'".

"יש פואנטה בסוף?", שאלתי בעייפות.

"האמת שכן", אמר הקונספירטור בנחת. "באותו יום ממש הפיץ גיא מ'דה מרקר' ראיון שהוא עצמו ערך עם ביבי, שבועיים לפני כן בוושינגטון. בין השאר הוא תיאר את נתניהו כך: 'ראש הממשלה הוא חובב מושבע של 'בית הקלפים'. מבחינתו, אחד ההבדלים העיקריים בין הסדרה לבין המציאות הישראלית הוא שבישראל זאת עיתונות הטייקונים ששולטת בפוליטיקאים ומחוברת אליהם – בעוד שבסדרה האמריקאית, העיתונות היא בעיקרה פסיבית ומופעלת על ידי פוליטיקאים'. מה תגיד על הדמיון הזה, הורביץ?".

"אני לא משוכנע שיש דמיון מובהק", עניתי. "כבר הרבה שנים שעמוס פתוח למגוון נרחב של דעה. ובלי קשר, אני בטוח שמדובר כאן בצירוף מקרים".

"מה אתה אומר, הורביץ", התרגז הקונספירטור. "אז יש לי סיפור אחר בשבילך. למה שלא תכתוב על מבקר תקשורת שנוי במחלוקת שמתעלם בהפגנתיות מטעות חמורה ודילטנטית רק כי היא התרחשה בחברת הפקה מסוימת שמשלמת את משכורתו?".

"על מי אתה מדבר?", נבהלתי.

"כאילו שאתה לא יודע", אמר הקונספירטור במרירות. "אולי בטובך תסביר לי איך קרה שבתכנית 'הצגה ראשונה', ששודרה במוצ"ש אצלכם ב'קשת', תכנית שהוגדרה אצלי בממיר כ'מגזין תרבות דוקומנטרי' או משהו כזה, התנוסס פתאום בכיתוב שם של משוררת חדשה, 'תרצה עטר', במקום השם הנכון, תרצה אתר?".

"אתה בטוח?", שאלתי בתימהון. "מעניין שלא שמתי לב".

"לא שמת לב?!", כעס הקונספירטור. "יכול להיות, הורביץ, שרצית לא לשים לב? יכול להיות שבחרת להתעלם מטעות ההגהה המביכה, ולא לקטול בצדק את הבורות והנבערות רק בגלל שאת 'הצגה ראשונה' מפיקה 'קסטינה תקשורת', שבה אתה מועסק?".

"אני דוחה על הסף את האינסינואציה", הגבתי בתוקף. "מדובר בתקלה טכנית מצערת. וחוץ מזה, למיטב הבנתי, לא מן הנמנע שייתכן שאולי מדובר בצירוף מקרים".

ואם כבר אינסינואציה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

איך התחלפה החברה של אבנר נתניהו תוך 3 שעות?

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר