השביעיה הסודית בעורף האויב
הנה לכם חתיכת צירוף מקרים: לפני חודש העלה אתר ynet מבית "ידיעות אחרונות" פרויקט מיוחד לסיכום שנה לכהונתה של הממשלה הנוכחית. 19 ח"כים וח"כיות צולמו, כל אחד מהם בנפרד כמובן, לסרטון וידאו קצר שבו פרשו את משנתם אל מול המצלמה, מבלי שיופרעו על ידי אף מראיין נודניק. אחת ליומיים עלה אחד הסרטונים המפרגנים לעמוד הבית. צ'ופר נחמד לכל פרלמנטר הצמא לתקשורת.
ביום רביעי השבוע – מיד לאחר שכתב חדשות ערוץ 2 בכנסת, עמית סגל, חשף כי שבעה חברי כנסת, משבע מפלגות שונות, הגישו הצעת חוק שתכליתה למנוע מ"ישראל היום" להפיץ גיליונות בחינם – חזרתי לעיין בפרויקט. גיליתי בו ממצא סטטיסטי מרעיש הנוגד את רוב תורות ההסתברות: מתברר שלא פחות מחמישה מבין שבעת הח"כים (71.5 אחוזים), שחתמו על הצעת החוק העשויה גם לפגוע ב"ישראל היום" וגם לקדם את האינטרסים הכלכליים של קבוצת "ידיעות", זכו להשתתף בפרויקט החגיגי של ynet. ברוכים הבאים למועדון המיוחסים (ובמקרה של איילת שקד: ברוכה הנמצאת. יש תמורה לאגרה. לא לשווא קיבלת בחודש שעבר לא פחות משמונה תמונות, כולן בהקשר חיובי).
ואלה שמות הח"כים אנשי שלומנו, שגם קיבלו את הצ'ופר מ-ynet וגם חתמו על הצעת החוק נגד "ישראל היום": רוברט אילטוב מהליכוד ביתנו ("הישג מכובד שלי הוא חוק חיילים משוחררים"), איילת שקד מהבית היהודי ("אחד הדברים החשובים שאני עושה הוא לעמוד בראש השדולה למען פולארד"), יואל רזבוזוב ממפלגת יש עתיד ("בשנה האחרונה היו לי הרבה הצלחות"), איתן כבל ממפלגת העבודה ואריאל אטיאס מסיעת ש"ס (שניצלו את הבמה כדי לתקוף את ממשלת נתניהו). מבין מגישי ההצעה השניים היחידים שקופחו ולא נכללו בפרויקט הם הח"כים אילן גילאון (מרצ) ואלעזר שטרן (התנועה), אבל במקומם ניתן פיצוי: האח נפתלי בנט – חבר מערכת בכיר – שתומך בהצעת החוק, קיבל סרטון שבו התגאה בהישגי משרד הכלכלה.
ומה באשר לצ'ופרים שהעניק לשביעיה הסודית "ידיעות אחרונות"? כאן כבר קצת יותר מאתגר למצוא את האקדח המעשן, כי לעיתון – שמעת לעת אוהב לפנק לפנק לפנק – אין אתר אינטרנט. הסיבות לכך, מן הסתם, שמורות במערכת. ובכל זאת, את היחס המועדף ש"ידיעות" מעניק למקורביו קשה להסתיר.
ההסלמה החמורה בחזית אילצה ביום חמישי את היריבים מרחוב השלושה להזניק את מטוס הקרב המשוכלל מכולם, אף 35 עמוס רגב, כדי לתקוף את "ידיעות" בפצצות חכמות. סביר להניח שאחרי הריכוך האווירי ישעטו במהרה לשדה הקרב גם טנק המרכבה דרור אידר ותותח הוולקן גונן גינת.
ייאמר מיד: איני נמנה עם חסידיו המובהקים של "ישראל היום". נהפוך הוא. אלא שהפעם אנשי "ישראל היום" כועסים בצדק. הצעת החוק נוסחה כך שרק העיתון שלהם צפוי להיפגע ממנה. בהזדמנות חגיגית זו, שבה אני מוצא עצמי תומך במאבקם של עמוס רגב, גונן גינת ושות', רצוי כמובן להזכיר את המובן מאליו: גם ל"ישראל היום", כמו ל"ידיעות", יש רשימת מיוחסים משלו, המורכבת משני אנשים: בנימין נתניהו ושרה נתניהו.
הצעת החוק החדשה היא הפעם השלישית שבה מלחמת החורמה של "ידיעות" ב"ישראל היום" גולשת לכנסת. לפני יותר מארבע שנים הגיש חבר הכנסת יואל חסון ממפלגת קדימה (יחד עם עוד חברי כנסת) הצעת חוק לפיה רק תושב ישראל יוכל להיות בעל שליטה בעיתון. כעבור חודש וחצי יזמה חברתו למפלגה מרינה סולודקין הצעת חוק נוספת, שביקשה לאסור חלוקת עיתונים בחינם. מי שמשך אז בחוטים מאחורי הקלעים היה חיים רמון הבלתי נלאה. שתי ההצעות אמנם נפלו, אבל תופינים ב"ידיעות" היו גם היו. סולודקין הוזכרה ב'ידיעות' לא פחות משלוש פעמים בשבוע שבו הגישה את הצעת החוק (כאשר בכל עשרת החודשים שלפני כן שמה פורסם בסך הכול רק פעמיים), ואילו חסון זכה מן ההפקר כשקיבל ראיון דביק עם עזיבתו את הכנסת. מה שכמובן מעלה את השאלה המסקרנת האם, מתי ובאיזו עצימות יתוגמלו בעתיד אלעזר שטרן ואילן גילאון.
מסקרן לא פחות יהיה לעקוב אחר פעולות התגמול ב"ישראל היום" נגד הח"כים שקמו עליו לכלותו. אם ללמוד מהאופן שבו נקם "ישראל היום" בערוץ 10 (כמפורט בהמשך טור זה), קל זה לא יהיה. רוברט אילטוב (שם קוד), צפה פגיעה.
ואם כבר אילטוב, המקרה שלו מעט יותר מורכב מהמקרה של איילת שקד. מצד אחד, אילטוב, איש "ישראל ביתנו" של ליברמן, נמצא במקום 25 ברשימת הליכוד ביתנו שבראשה עומד בנימין נתניהו. מצד שני, אותו אילטוב הגיש הצעה חוק שאם תתקבל תגרום נזק רב למי שעומד בראש הרשימה שלו. איך בדיוק זה מסתדר? אילטוב שמח מאוד כשצלצלתי להתעניין.
שלום רוברט אילטוב, אני מבין שנכנסת לנעליה הגדולות של מרינה.
"למה? היו לה נעליים גדולות?".
מה, למרינה סולודקין ז"ל, הח"כית הקודמת שפעלה למען "ידיעות" וניסתה להעביר הצעת החוק אשר נועדה למנוע חלוקת עיתונים בחינם, לא היו נעליים גדולות?
"לא בדקתי את מידת הנעליים שלה".
אז נעזוב את הנעליים. רציתי לשאול אם אתה לא חש אי נוחות להגיש הצעת חוק שנועדה לפגוע בעיתון התומך בראש הממשלה, שהוא גם ראש הרשימה שלך.
"אתה קבעת שזה עיתון שתומך בראש הממשלה?".
נו, באמת. רוברט!
"אני לא בוחן את העיתון הזה דרך הפריזמה הזו. אני בוחן את הצעת החוק שלי בצורה שאני חושב שצריך לבחון. אם החינמון עובר איזשהו רף מסוים, אז הוא צריך להימכר, וזה כדי לשמור על איזשהם איזונים ובלמים במערכת התקשורתית. אין פה שום קשר לנעליים של מישהי או לעיתון של מישהו".
אבל אתה הרי נבחרת לכנסת במסגרת רשימה משותפת שמי שעמד בראשה הוא נתניהו. אתה לא חש קצת לא נעים לפגוע בו ככה?
"בוא נסיים את השיחה הזו, כי אתה מנסה להעליב אותי בכל שאלה שלך, ולא מקובלת עליי הגישה הזאת. אני כבר קדנציה שלישית בכנסת, הנעליים שלי מספיק גדולות, לא נבחרתי לכנסת בגלל מישהו שמפרסם אותי בעיתון. יש לי פעילות של 15 שנה במערכת הפוליטית. עם כל הכבוד, אני לא מוכן להמשיך את השיחה הזאת".
רגע, רגע. שאלה אחרונה. יכול להיות שהצטרפת להגשת הצעת החוק בגלל שהבוס אביגדור ליברמן ביקש ממך לעשות את זה?
"שמעת מה אמרתי לך? אני לא מתכוון לדבר איתך יותר. תודה".
ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet נמנעו מלהגיב.
בשורה דרמטית לרוכשי דירות: יש עתיד (אבל אין עבר)
ואם כבר אנשי שלומנו, איך אפשר בלי לפרגן קצת לחבר מערכת ותיק ואהוב? יום שלישי האחרון היה שייך, ללא ספק, לשר האוצר, יאיר לפיד. יריית הפתיחה הייתה השכם בבוקר בעיתון הבית "ידיעות אחרונות", כאשר זה הכריז בכותרת הראשית (למעלה) על "פרסום ראשון" ועל "בשורה דרמטית לרוכשי דירות", אשר יוכלו לרכוש "דירה ראשונה בלי מע"מ". הנפח המוצדק והרוח הגבית שהעניק העיתון לסיפור קבעו את הטון: עד מהרה עסקו כל כלי התקשורת בסקופ של "ידיעות".
אלא שלמרבה ההפתעה, קיים בישראל עיתון שכבר חשף את הסקופ המרעיש כמעט שנה לפני "ידיעות אחרונות". למרבה התדהמה, מתברר שמדובר בלא אחר מ"ידיעות אחרונות" בכבודו ובעצמו.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
כשבעיתון של שלדון לא שוכחים ולא סולחים
חידה לסופ"ש: כמה ביקורות טלוויזיה על תכניות של ערוץ 10 פירסמה בשנתיים האחרונות שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום"? התשובה הלא תיאמן היא: אפס ביקורות.
יוצרים רבים יסכימו שיש רק דבר אחד שיכול להיות גרוע יותר מביקורת קטלנית בעיתון: התעלמות גורפת. זה מה שקורה בטור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום" בכל הנוגע לתכניות ערוץ 10. בשבוע שעבר תואר כאן כיצד בשקט בשקט מקפיד "ישראל היום" לצמצם למינימום ההכרחי את התייחסותו החיובית לערוץ 10. בדיקה מעמיקה יותר השבוע העלתה שהמילה "החיובית" מיותרת. ההוראה מגבוה להתעלם מתכניות ערוץ 10 הגיעה, כך מתברר, גם לטור ביקורת הטלוויזיה, ומיושמת בקפדנות יתרה על ידי בעלת הטור, שיר זיו.
האייטם האחרון בטור ביקורת הטלוויזיה של זיו שהוקדש לתכנית בערוץ 10 הופיע לפני שנתיים וארבעה חודשים, ב-13 בנובמבר 2011, למחרת החלטת ועדת הכלכלה שלא לדחות את תשלום חובותיו של ערוץ 10. "ערוץ 10 לא היווה אלטרנטיבה לערוץ 2", ספדה אז זיו למנוח בטרם עת. "לאורך חייו הוא ניסה לחקות את האחות הגדולה באמצעות אסטרטגיית ME TOO, וכשל".
יוצא מהכלל יחיד נרשם לפני חודשיים, אז הקדיש עמר לחמנוביץ', המחליף את זיו מפעם לפעם, 66 מילות קטילה לעונה הרביעית של "היפה והחנון", כאשר קבע שהיא "אינה אלא פארסה".
שיר זיו, רציתי לשאול אם שקלת להתפטר מתפקידך כמבקרת טלוויזיה?
"מי זה?".
אביב הורביץ מ-mako. אני כותב על ההוראה שקיבלת לא לכתוב ביקורות על תכניות של ערוץ 10, ושואל האם שקלת להתפטר או שאולי בכוונתך להתפטר בעקבותיה?
"בכוונתי לא להתפטר, ואני גם לא כל כך יכולה לדבר כרגע".
איך את מסבירה את זה שכבר שנתיים וארבעה חודשים לא הקדשת אפילו לא טור אחד לרפואה לתכנית כלשהי בערוץ 10? איך אפשר לכתוב ביקורת טלוויזיה בלי להתייחס לערוץ 10?
"אני מפנה אותך למערכת".
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
נתניהו VS רוזן
וכעת לפינה שנועדה לאפשר לי לקיים איכשהו אינטרקציה שבועית מאולצת עם העורך הראשי העסוק מאוד (אך המוכשר והחתיך) של האתר המקסים למחצה שאליו אני משתייך: בשלישי שעבר, בשעה 15:00, עלה באתר אייטם על אבנר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, החוגג זוגיות של שנתיים עם חברתו, לי ברסקי. האייטם עוטר בתמונות של נתניהו ג'וניור והחברה, כאשר מתחת לאחת מהן הופיע הכיתוב הניחושי "נתראה בחופה?".
בחלוף שישה ימים התרחשה פאשלונת נוספת ב-mako, כאשר עוד לפני שנשמעה שריקת הסיום לדרבי בין מכבי להפועל תל אביב, עלתה באתר השורה המבזקית: "מכבי תל אביב והפועל תל אביב סיימו בתיקו 2:2". אלא שהמשחק, כידוע, הסתיים בתוצאה 2:3 למכבי, לאחר שערן זהבי כבש שער דרמטי בדקה ה-93, מה שמוביל אותנו היישר לרגע השיא באייטם:
"מדובר בשני צירופי מקרים שאינם קשורים אחד לשני, אם כי אני מתחיל לחשוד שהעורכים אצלנו שותלים טעויות בכוונה כדי שתציק לי. אז תרשום לך את המספר של ולדמן ומהשבוע הבא תתקשר אליו".
עלילות נרי ליבנה והמרואיין הטרדן
מי המרואיין הכפייתי שהטריד (באופן בלתי מיני בעליל) את עיתונאית "הארץ", נרי ליבנה?
לפני שבעה חודשים, בעת שליבנה השיבה לשאלות גולשים, היא התייחסה לשאלה מדוע עיתונאים מסרבים להעביר כתבה למרואיין לפני שהיא נשלחת לדפוס. ליבנה, בתשובתה, סיפרה כי השתכנעה שאסור לעשות זאת לאחר שנתקלה במרואיין בעייתי. "קיבלתי ממנו אינספור אימיילים, מסרונים, הודעות בפייסבוק ומה לא, ובלט בכולם טון הגובל באיום", תיארה. "זה הצטרף גם למכתבים שקיבלתי מדי הרבה אנשים, רובם נשים, שסיפרו שהוא מטריד סדרתי".
מי המרואיין האלמוני? שאלה מסקרנת שהפניתי לליבנה במכתב מפורט, אשר זכה לתשובה מפורטת לא פחות, רק שאף שם לא הופיע בה. אלא שבתקופה האחרונה החלה ליבנה לספוג במפתיע שלל תגובות נאצה מאי אלה דמויות פייסבוקיות, האחרונה שבהן היאMosinka Broer . בסוף השבוע האחרון העלתה ליבנה את הסטטוס הבא: "לידיעת מי שהוטעו:Mosinka Broer הוא עוד פרופיל בדוי של המטריד הסדרתי, פרופ' אהרון אביבי, בעלה של גבריאלה אביגור רותם. הישמרו לנפשותיכם מאוד מפני הטרול". בנוסף ציינה ליבנה כי "הטיפול במטריד הסדרתי הזה נמצא בהליכים משפטיים".
נרי ליבנה, החלטת לשים סוף לתעלומה?
"אני מנועה מלהגיב".
פרופ' אביבי, שלום.
"מי מדבר בבקשה?".
אביב הורביץ מאתר mako.
"עכשיו תגיד לי רק דבר אחד. אתה מתקשר אליי כבר פעם שלישית או רביעית?".
כן, אני קצת אובססיבי.
"אני הייתי באמצע משהו, ושמתי את זה על שקט כדי שהצלצול לא יפריע לי, ולא עניתי כי זה שיחה חסויה. בדרך כלל שיחה חסויה זה דרשות של הרב עובדיה".
רציתי רק לשאול למה אתה מטריד ללא הרף את נרי ליבנה?
"את נרי ליבנה? מי זה נרי ליבנה? נרי ליבנה עשתה איתי ראיון לפני חצי שנה, אני לא מדבר איתה, ונגמר הסיפור. אני יכול להגיד לך שאני לא הייתי בפייסבוק מתחילת השבוע. כנראה שאני צריך להחליף את הסיסמה או לסגור את הדף שם, כי כבר שמעתי מעוד כמה אנשים שכאילו היו לי תגובות לא נעימות. אבל אני לא מטריד את נרי ליבנה".
השיחה עם אביבי התקיימה בשעה 16:29. כעבור שעה ו-14 דקות, ב-17:43, העלתה ליבנה את הסטטוס הבא: "לפני חמש דקות, לאחר שלושה טלפונים ממספר חסוי בשיחה הממתינה, עניתי לרביעי. 'שלום', אמר הקול המתכתי, המוכר לי היטב מהסיוטים שלי. 'תפסיקי לשלח בי עיתונאים', אמר בעל הקול, פרופ' אהרון אביבי. 'גרמת לי מספיק מבוכה, גם לי וגם לאשתי'. בשלב הזה ניתקתי את הטלפון כדי ללכת להקיא בשקט. מעניין ואפילו מדהים לגלות שהטרול מסוגל להרגיש מבוכה. העובדה שאיננו מעלה על דעתו שהמבוכה נגרמת לו על ידי מעשיו החולניים שלו עצמו, מדהימה לא פחות. מיותר לציין שלא 'שילחתי' בו אף עיתונאי. כמו כן, הוא חתם לפני כמה חודשים על תצהיר משפטי ובו הבטיח שלא ליצור אתי לעולם קשר, בשום דרך שהיא, ולא לפנות אלי או אל בני משפחתי או אל חבריי, בחיים או בפייסבוק, בשום מקרה ובשום זהות, אמיתית או בדויה, כמו אלו שהוא מייצר חדשות לבקרים".
פרופ' אביבי, זה שוב אביב הורביץ. למה המשכת להטריד את נרי ליבנה?
"אדוני, אני לא רוצה לשמוע ממך. אני לא הטרדתי אף אחת. היא פנתה אליך, אתה פנית אליי, אני התרעתי, ביקשתי ממנה שתפסיק לשלח בי עיתונאים".
אבל לפי תצהיר שחתמת עליו אסור לך בכלל להתקשר אליה.
"שיהיה לך יום טוב".
נאה דורש, נאה משכפל
ביום שלישי שעבר, שלושה ימים אחרי היעלמותו המסתורית של המטוס המלזי, פרסם אתר "הארץ" ידיעה של סוכנות רויטרס על התקדמות חקירת הפרשה, וצירף לה מפה שייצרה מחלקת האינפוגרפיקה של העיתון (למעלה). כעבור יממה העלה גם "וואלה!" ידיעה של סוכנויות הידיעות על התפתחות החקירה, קישט אף הוא במפה אשר הייתה דומה באופן מחשיד לזו שהופיעה באתר "הארץ" (למטה), ואף הוסיף לה את הקרדיט "אילוסטרציה".
אבי שרף, עורך אתר "הארץ", החליט שלא להבליג. בערב שבת העלה לעמוד הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא: "עצה בחינם למתחרים: כשאתם מעתיקים – לפחות תעתיקו בלי השגיאות המקוריות. תחליפו צבע, שנו משהו. טשטשו עקבות. אתם כאלה חובבנים". עורך החדשות של "וואלה!", אבירם אלעד (שהגיע לאתר מ"הארץ"), הודה במעשה והגיב במילים: "צודק שרף. תקלה".
אבי שרף, אני מבין שאתה כועס על ההעתקה של "וואלה!".
"אין תגובה".
ומה לגבי הסקופ של "גלובס" שהופיע באתר "הארץ" מבלי לתת קרדיט ובניסוח שונה? הדגמתם לאתר "וואלה!" איך עושים זאת נכון ומטשטשים עקבות?
"תפנה לסמי פרץ".
עורך "דה מרקר", סמי פרץ, למה לא נתתם קרדיט ל"גלובס" על החשיפה?
"אין תגובה".
אומר זאת כך, יונית: נחיה ונראה
האם ביונסה תופיע בישראל בקיץ הקרוב? אם לשפוט על פי חדשות ערוץ 2 – כבר נסגר תאריך להופעה בפארק הירקון ומסתמן כי המעריצים יוכלו או-טו-טו לרכוש כרטיסים. אם לשפוט על פי המציאות – הסיכוי שביונסה תופיע כאן בקיץ הקרוב עדיין לא לגמרי ברור (ויש שיגידו נמוך עד קלוש).
פסטיבל ביונסה נפתח ביום ראשון, כאשר יונית לוי הכריזה בסוף כותרות המהדורה המרכזית שהזמרת בדרך להופעה בישראל. לקראת תום המהדורה נדרש לנושא כתבנו לענייני ספורט וביונסה, בן מיטלמן. "עכשיו יש לנו כבר תאריך, זה כבר לא רק הערכות או תקוות של המעריצים", הדגיש מיטלמן. "15 ביוני, זה ממש לא עוד הרבה זמן. יום ראשון בשבוע. זה התאריך שאנחנו יכולים לבשר שההפקה של ביונסה בארצות הברית סגרה מול פארק הירקון בתל אביב. כעת בעצם מחכים לחתימה, ובימים הקרובים מה שיקרה זה שיחליטו מי ההפקה בארץ. מי יהיה זה שייקח על עצמו מבין שלושה מתמודדים את ההופעה הזו בישראל, וזה קרב על מיליונים, יונית".
ואם כבר קשקושים, זה בדיוק הזמן להיזכר בסקופ של גדעון אוקו מנובמבר האחרון, שדיווח אף הוא היישר מאולפן המהדורה המרכזית כי מיילי סיירוס בדרך לישראל, ושגם היא – הפתעה, הפתעה – אמורה להופיע בפארק הירקון בחודש יוני. "אני עומד מאחורי הפרסום", אמר אז אוקו בתגובה כשעלו פקפוקים בנושא. ובכן, השעון מתקתק, חודש יוני הולך ומתקרב, ובקרוב נדע האם אוקו ו/או מיטלמן צדקו או שמא היו נמהרים מדי.
בן מיטלמן, דובר גני יהושע לא שמע על כך שההפקה של ביונסה בארצות הברית סגרה איתם תאריך להופעה של הזמרת.
"זה מה שהדובר שלהם אומר. בפארק הירקון יש הרבה אנשים. נחיה ונראה".
מנחה: סיון. כותבת על זה בעיתון: רהב-מאיר
לפני שאפתח באייטם שכל עניינו גילוי נאות, מן הראוי שאתן גם גילוי נאותצ'יק משל עצמי (ולא בפעם הראשונה): ובכן, בעבר ערכתי את תכנית הבוקר שסיון רהב-מאיר הגישה ב"קשת" עם דני קושמרו. מאז אותם בקרים אני גם רוחש לה חיבה עמוקה וגם מעריך אותה עד מאוד. וכעת, לענייננו:
ביום שישי שעבר כתבה רהב-מאיר בטורה השבועי המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", על אירוע האזכרה ליחיאל קדישאי, מי שהיה עוזרו ויד ימינו של מנחם בגין במשך כמעט 30 שנה. האירוע התקיים במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים ורהב-מאיר תיארה בקצרה כיצד "ותיקי האצל, יחד עם צעירי הליכוד, חולקים כבוד למי שהיה שם לצידו של מנהיג המחנה הלאומי, מתקופת המחתרות, דרך קמפ דיוויד ועד לפרישה ולהסתגרות". רק דבר אחד רהב-מאיר לא ציינה: את העובדה שהיא עצמה לא הגיעה לאירוע האזכרה על תקן עיתונאית שבאה לסקר, אלא הוזמנה אליו כמנחה על ידי המארגנים.
סיון רהב-מאיר, את לא חושבת שהיית צריכה לתת גילוי נאות?
"אני מניחה שיש עוד מקרים כאלה. בטור האישי ב'ידיעות' אני אכן כותבת לעתים על אירועים שאני נמצאת בהם כקהל, כמשתתפת או כמנחה. חשבתי שזה שחצני, ובעיקר לא קשור, לכתוב משהו כמו 'הייתי המנחה של אזכרת יחיאל קדישאי'. כלומר, זה לא גילוי נאות אלא חפירה לקורא. ב'ידיעות' זה לא קורה הרבה. הטור יותר פוליטי ועוסק בפרשת השבוע (שם לא השתתפתי). אבל בתכנית בגלי צה"ל אני מספרת כמעט בכל שבוע לפחות על אירוע אחד שהנחיתי או השתתפתי בו. אז גילוי נאות: השבוע אדבר בגלי צה"ל על אזכרת קדישאי, שבאמת היה אישיות, וכנראה על עוד אירוע שהרציתי בו בבאר שבע".
נפוטיזם? לך ספר לסבתא (2)
באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. לילה חיוור השתרע כשעמדתי ללכת לישון, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.
"לילה טוב, הורביץ", הוא פתח ברשמיות. "אני דורש שתסביר לי עכשיו ומיד את פשר השערורייה המביכה".
"למה אתה מתכוון?", נבהלתי.
"אני מתכוון לכך שהנפוטיזם שלך משלח את זרועותיו השמנוניות לכל כלי תקשורת שהוא נתקל בו", המשיך הקונספירטור. "ושלא תחשוב שלא שמתי לב, הורביץ. לכן אני גם מתקשר אליך. כי זה מעניין לי את הסבתא".
"מה עכשיו? על מה אתה מדבר?", לאטתי. "תגיד, אתה בסדר?".
"חס וחלילה מקרה", מיהרתי לתקן אותו. "זה בסך הכול צירוף מקרים".
"אל תקשקש, הורביץ", כעס הקונספירטור. "את הלוקש הזה יכולתי איכשהו לבלוע בפעם הקודמת שדיברנו. למה שלא תשלים עם זה שתפסתי אותך על חם, ותודה שהפעלת קשרים אצל חבריך הקרובים נדב ונדב כדי לסדר לסבתא חנה להופיע ב'חי בלילה'. באמת היה דחוף וחיוני שכל עם ישראל יראה בטלוויזיה את סבתא שלך? ועוד ב'קשת'? שלא לדבר על הדעות הלא הכי נאורות של סבתא חנה על הקליפ המשובח של שאקירה וריהאנה. תזכיר לי מה בדיוק היו מילותיה המרומזות? שיש שם חבורה של לסביות?".
"תסלח לי מאוד, אתה לא תדבר ככה על סבתא שלי!", ניסיתי להגן על כבודה האבוד של המשפחה. "וחוץ מזה, ברור שמדובר בצירוף מקרים".
"איך שאתה רוצה, הורביץ", אמר הקונספירטור בנינוחות. "אז למה שלא תכתוב משהו על ורדית מ'ידיעות'?".
"מבקרת האמנות המעולה ורדית גרוס?", ניסיתי לנחש. "הייתי שמח לכתוב, אבל היא פרשה מהעיתון לפני כמעט שלושה חודשים".
"התכוונתי לורדית סימני, ראש הלשכה הוותיקה של נוני", התעלם הקונספירטור מהניחוש הקלוש. "איך אתה מסביר את זה שבשבוע שעבר, כשבאתר Pplus הפגיזו בצילומים משבוע האופנה, גם התמונה של ורדית הופיעה בתחתית העמוד, ממש אחרי הצילומים של אושיות טיפ טיפה יותר מפורסמות מסוג קרן מור, טהוניה, אגם רודברג ושירלי בוגנים? מה לעזאזל קורה בתקשורת? לא מספיק הנפוטיזם המכוער עם סבתא שלך? עכשיו גם ורדית נהייתה פתאום סלב? תגיד, הורביץ, יכול להיות שהיא קיבלה תמונה רק בגלל שיש לה קשרים מסוימים בחלונות הגבוהים?".
"אני מתקשה להאמין", מיאנתי להשתכנע. "תדע לך שורדית נחשבת לרל"שית מאוד מפורסמת, ולכן נראה לי שזה בסך הכול צירוף מקרים".
"לא העליתי בדעתי שתגיד משהו אחר", אמר הקונספירטור במרירות. "ומה לגבי ניר? אולי תכתוב עליו?".
"גם ניר גונטז' התותח כבר מזמן לא נמצא ב'ידיעות'", אמרתי.
"אני מדבר על ניר וולף, כתב מגזין ב'ישראל היום'", תיקן הקונספירטור בצינה. "נראה לך שבעיתון שלו יהיו מבסוטים ממה שהוא עולל בשבוע שעבר בטוויטר?".
"מה ניר כבר עולל בטוויטר?", שאלתי בשעמום קל.
"ריטווט את הציוץ של אורי מ'הארץ'", אמר הקונספירטור בהתלהבות רגעית. "ותדע לך, הורביץ, שזה סיפור מאוד מעניין".
"כולי אוזן", אמרתי בפיזור נפש.
"אורי ראה שדן מ'ישראל היום' כינה אותו 'אורי נשגב'", הסביר הקונספירטור. "אז אורי נקט פעולת תגמול וצייץ לדן בחזרה את השם 'דן ערגלית', וגם הוסיף שלא רק שדן עיתונאי חצר, אלא שהוא גם החליף את החצר. וזאת רק ההתחלה, הורביץ".
"מה ההמשך?", פיהקתי.
"ההמשך הוא שניר מ'ישראל היום' ראה את הציוץ של אורי מ'הארץ' נגד דן מ'ישראל היום' וריטווט אותו", סיכם הקונספירטור. "למה שלא תכתוב על זה משהו? נראה לך שעמוס, העורך של ניר, יעבור על זה לסדר היום?".
"אני משוכנע שלעמוס לא יהיה אכפת", אמרתי בביטחון. "עמוס מאמין בשוק חופשי של רעיונות. עובדה שבכל מה שקשור לנתניהו, למשל, יש בעיתון שלו במה למגוון נרחב של דעה".
"כן, כן, מה שתגיד", אמר הקונספירטור. "ומה חדש בחזית של א' נגד א'?".
"אתה מתכוון כמובן לסיבוב החדש במלחמת אילן שילוח באבי בניהו?", שאלתי.
"לא ממש", השיב הקונספירטור.
"אז לאבנר הופשטיין נגד אורלי וילנאי?", שאלתי.
"ממש לא", כעס הקונספירטור. "אל תיתמם, הורביץ. אתה יודע טוב מאוד לאיזה א' אני מתכוון, רק חבל שאתה חושש כל כך להתקרב לתפוח האדמה הלוהט הזה".
ואם כבר תפוחי אדמה לוהטים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".