מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי. טור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ | עיצוב: סטודיו mako
פרס רובינשטיין לאמינות ולדיוק

מה משותף למישל פייפר ולשמעון פרס? שלא לומר: מי ניסה מזמן מזמן, וניסה שוב ממש לאחרונה, להאדיר את שמו על גבם של מפורסמים שכלל לא היו מודעים לכך? תשמעו סיפור.

לפני שבועיים פורסם כאן המקרה העצוב של רז זמצקי, פעם עיתונאי מוכר וכיום הומלס שנעצר כחשוד בשוד קשישות. האייטם עורר לא מעט תגובות, אחת מהן הייתה של העיתונאי והעורך רונן טל, שהעלה בפייסבוקו זיכרונות מהתקופה שבה עבד לצד זמצקי במקומון "העיר" זצוק"ל. "אני יודע כמה דברים על התמכרות", כתב טל, "ובעיקר יודע שכאשר מישהו הגיע כל כך נמוך, מה שנשאר לעשות זה להתפלל למענו. אז זה מה שאני עושה".

עד מהרה זכה הפוסט של טל לאי אלה תגובות. אחת הראשונות שבהן הייתה של המוסיקאי זיו רובינשטיין. תזכורת קצרה: בשנת 1994, בדיוק לפני עשרים שנה, הפך אותו רובינשטיין בין לילה לאחת הדמויות המדוברות בישראל. זה קרה כשדודו טופז, בתכניתו "הראשון בבידור" ב"קשת", שיגר אותו ללוס אנג'לס והטיל עליו להצטלם עם מישל פייפר. רובינשטיין חזר עם תצלום שלו לצד השחקנית וזכה בפרס. בדיעבד התברר כי הצטלם בכלל עם בובת קרטון בדמותה. לימים התברר כי רובינשטיין ידע מראש מה המשימה שתוטל עליו. כדי לוודא שטופז ישלח דווקא אותו לטוס ללוס אנג'לס, מתוך קהל הצופים, באופן אקראי לכאורה, חבש רובינשטיין כובע ספציפי שעליו סוכם מראש, במטרה להקל על טופז לזהות אותו בקהל. בשתי מלים: סוגה עילית.

מי נגד מי 72
ינואר 1994. זיו רובינשטיין הצטלם עם מישל פייפר? לא, עם בובת קרטון
נחזור להווה. רובינשטיין, כאמור, הגיב לפוסט של רונן טל בעניינו של זמצקי, וכך התנהל הדיאלוג (לא נגענו):

זיו רובינשטיין: "אז אם זה כל כך מחריד אתכם לכו אליו, דברו איתו, ראו מה המצב ושייכנס לטיפול. אפשר לצאת מזה. האמינו לי".

רונן טל: "זיו, תודה רבה על העצה. באמת לא יכולנו לחשוב על זה לבד".

זיו רובינשטיין: "כמו שמנחם בגין אמר: 'גם את המובן מאליו יש לומר'.
בתור מי שעבד איתו בערוץ הספורט, זה כואב גם לי. עם זאת, ועם כל הכבוד לזיכרונות שלכם, עליכם לעשות מעשה".

רונן טל: "אתה כל כך לא יודע על מה אתה מדבר שחבל על הניסיון להסביר לך. ושוב, תודה על העצה שלא התבקשת לתת".

זיו רובינשטיין: "חחח ממה אתה כל כך מתעצבן? לא הייתה תוכחה בדבריי".

מאיר ניישטט: "זיו, רחוב יפת 38 יפו, היחידה לדרי רחוב, מחפשים מתנדבים, מעוניין להתנדב? או שמא רק לקשקש?".

זיו רובינשטיין: "מאיר יקירי, בתור אחד שקיבל מהנשיא פרס אות על התנדבות שנתיים רצוף, אני מזמין אותך לאחד מששת המוסדות שבהם אני מתנדב"

מאיר ניישטט: "מעניין מאוד שקיבלת אות מהנשיא על ההתנדבות. חלילה לי מלפגוע בכבודך, אך 'עייצס גיבר' יש לנו לרוב, וכאלו שעובדים עם דרי רחוב, נרקומנים, זונות, אותם שקופים שלא רואים אותם ממטר, אין. עבדתי עם האנשים האלו במשך ארבע שנים שוחקות ואיני רץ לספר לחבר'ה. אז אנא ממך, יש דיבורים ויש מעשים".

זיו רובינשטיין, ייאמר לזכותו, מתנדב בשנים האחרונות באופן ראוי ומבורך בעמותת "שלווה" המסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים ולבני משפחותיהם. אבל האם הוא באמת זכה לקבל מהנשיא פרס אות על התנדבות, ועוד במשך שנתיים רצוף?

רק ליתר ביטחון, ובגלל שמדובר במי שמישל פייפר מככבת ברזומה שלו, הטרחתי בנושא את בית הנשיא. שם עברו בקפדנות על רשימות האנשים שקיבלו אות התנדבות משמעון פרס, והנה – הפתעה הפתעה – שמו של רובינשטיין לא נכלל ביניהם. "איננו מכירים את האיש אודותיו שאלת", נמסר בתגובתם. "בדקנו בנתונים ומצאנו כי גם עמותת שלווה לא קיבלה שום אות התנדבות מהנשיא פרס".

מי נגד מי 72
פברואר 2014. זיו רובינשטיין קיבל אות התנדבות משמעון פרס? אז זהו, שלא
עמותת "שלווה", אגב, דווקא קיבלה בעבר את אות המתנדב מהנשיא, אבל זה התרחש אי שם בשנת 1994, כאשר הנשיא היה עזר ויצמן, ורובינשטיין, ובכן, היה עסוק אז בלהצטלם עם בובת קרטון ולשכנע את עם ישראל שמדובר במישל פייפר האורגינלית.

זיו רובינשטיין, פעם מתחזה – תמיד מתחזה?
"למה? מה עשיתי?".

פרסמת בפייסבוק שקיבלת אות על התנדבות מהנשיא פרס שנתיים רצוף.
"למה זה חשוב?".

כי כשאתה מתפאר בדבר שלא קרה, ולאור ההיסטוריה שלך עם מישל פייפר, אני מוצא את זה מעניין פסיכולוגית.
"קודם כל, אם אתה עיתונאי, אז כדי לקבל אינפורמציה כזו אתה יכול לפנות ללשכת הנשיא".

פניתי אליהם. ונחש מה? לא שמעו עליך.
"אולי לא אני קיבלתי באופן אישי, אבל כל צוות המתנדבים של ארגון 'שלווה', שזה מקום שאני מתנדב בו כבר חמש שנים, קיבלו פרסים על התנדבות".

אז למה כתבת שאתה קיבלת את האות? ועוד מהנשיא, מה שלא ממש קרה בשנים האחרונות? אתה לא מרגיש איזושהי אי נוחות לעשות דבר כזה?
"תגיד, זה באמת מה שאתה עוסק בו? אני באמת שואל. אתה מוצא בזה משהו ראוי? אם אלה תחומי העניין שלך – שיערב לך.  זה לא לרמתי לעסוק בנושא". 

בחן את עצמך

מי כתב, ומדוע: "סיימתי לצפות במהדורת החדשות של ערוץ 10. הדוגמגישה עם הז'קט שמבליט לה שוחחה קלות עם החזאי האינטליגנטי. ועכשיו עברנו לסדרת טכנאי הפות – בייבי בום. העם הנבחר!!!".

א.    ד"ר אלי שוסהיים, יו"ר אגודת "אפרת", בשל חששו הכבד כי צילומי תקריב מהלידה יגרמו ליותר צופות צעירות לבצע הפלות.

ב.     צפי סער, בעלת הטור הפמיניסטי "גברת מג'ונדרת" ב"הארץ", שכעסה על ההחפצה המגדרית של נשים המצטלמות לסדרה.

ג.      חבר הכנסת והגניקולוג ד"ר אחמד טיבי, שהביע מחאה חריפה על הדרתם של תינוקות ערביים מהסדרה "בייבי בום".

ד.     שר התשתיות הלאומיות לשעבר, עו"ד יוסף פריצקי, כי הוא היה מאוד עצוב. 

פרטים על מועד ההלוויה יימסרו בהמשך

אילו דוברת משרד החוץ האמריקאי, ג'ניפר פסאקי, הייתה מודעת למצבו האנוש של "מעריב", ספק אם הייתה טורחת להשקיע אפילו את 140 התווים שצייצה בטוויטר. "הדיווח הכי מפוברק וכוזב של היום? אלי ברדנשטיין כותב ב'מעריב' שמשרד החוץ כועס על הבית הלבן בגלל הריאיון של ברק אובמה לג'פרי גולדברג על השלום במזרח התיכון", קטלה סאקי את הכותרת הראשית שהופיעה ברביעי האחרון בעמוד השער של "מעריב". ברדנשטיין, מצידו, לא נשאר חייב, והחזיר לפסאקי ציוץ המזכיר במקצת שורה קלישאתית בסרט הוליוודי: "...fabricates? We'll see about that, Psaki" ("מפוברק? עוד נראה בנוגע לזה, פסאקי").

אלא שגם אם יתברר, אי שם בעתיד, כי הכותרת של ברדנשטיין הייתה מדויקת להפליא, הולך ופוחת הסיכוי שנקרא על כך ב"מעריב".

התלבטתי כיצד אוכל לתרום את שני הסנט שלי לסיקור מצבו העגום של מה שהיה פעם, לפני שנים רבות, העיתון הנפוץ במדינה, ואחר כך, למשך תקופה ארוכה, העיתון השני בתפוצתו. מצד אחד, בכל זאת מדובר בבקשה להקפאת הליכים שמו"ל "מעריב", שלמה בן-צבי הגיש לבית המשפט. נקודת ציון נוספת במסע הלוויה העצוב והמתמשך של "מעריב". מצד שני, אחרי שאיתמר ב"ז כינס ב"העין השביעית" את רשימת ההצהרות היומרניות של בן-צבי מהחודשים האחרונים, ואחרי שדבורית שרגל הבינה לראשונה בבלוג "ולווט אנדרגראונד" שתם עידן מעריב כעיתון שבתשלום, ואחרי שנתי טוקר הרחיב ב"דה מרקר" על ההפסד התפעולי של העיתון – מה עוד נותר לומר?

אין תמונה
שלמה בן-צבי. אדם אופטימי, מצב פסימי
נותר לחזור שנה וחצי לאחור, לספטמבר 2012. אז, בסוף ימיו של נוחי דנקנר ב"מעריב", התבקשתי לכתוב באופן חד פעמי טור תקשורת בעקבות התהפוכות הדרמטיות בקרליבך  2. זה קרה במקביל להאטה מתונה אך מדאיגה בקריירה הלא לגמרי ברורה שלי כעורך תוכן בטלוויזיה. הטור החד-פעמי הוליד עוד טור, ואחריו עוד אחד. במידה מסוימת, אלמלא ה"ה נוחי דנקנר ושלמה בן-צבי, יתכן ש"מי נגד מי" – עשור אחרי שהופיע במקומון "העיר" הי"ד – כלל לא היה חוזר לחיים בגרסתו המקוונת. אז שלמה, נראה לי שבאיזשהו אופן אני (ואיתי גם עמיתיי יוסי מלמן, שלום ירושלמי, בן כספית, שמעון שיפר, הדס שטייף, יגאל מוסקו ועוד כמה) צריכים להודות לך.     

באשר ל"מעריב" – דבר לא השתנה. חוץ מזה שהכול נהיה הרבה יותר גרוע. כל שנותר הוא לעשות קופי-פייסט לדברים שכתבתי אז: "מאות מעובדי העיתון עדיין שרויים באי ודאות, חרדים לעתידם ומקווים לטוב. למרבה הצער, ההיסטוריה לא משאירה יותר מדי מקום לאופטימיות. רבים וטובים ניסו להציל את "מעריב" (ולדאוג במקביל לקריירה או לאינטרסים שלהם). בחמש השנים האחרונות החליף העיתון לא פחות משישה עורכים שונים (!), אבל קצרה ידם מלהושיע. איש מהם לא הצליח לעצור את ההתדרדרות המהירה. מאז 1991 חמישה משקיעים ב"מעריב" שקעו – רוברט מקסוול (במצולות הים), עופר נמרודי (הקידוחים נכשלו), ולדימיר גוסינסקי (50 מיליון דולר הלכו, בייבי), זקי רכיב (באתי, הפסדתי, ברחתי); ונוחי דנקנר (זה נגמר בבכי). במצטבר, הם הפסידו ב"מעריב" הרבה יותר ממיליארד שקל. למה "מעריב" נכשל שוב ושוב? אולי מפני שכל מי שהשקיע בו ב-21 השנים האחרונות עשה זאת מהסיבות הלא נכונות. בעשרים השנים האחרונות שלמה בן-צבי הוא הראשון מבין המשקיעים ב"מעריב" שיש לו ניסיון קודם כמו"ל. למה הוא נכנס ל"מעריב"?! כי הוא מאמין משום מה שהוא יצליח במקום שכל קודמיו נכשלו, כי הוא רוצה לשחק בליגה של הגדולים, כי הוא מעוניין – כמו כולם – בהשפעה ובכוח, וכי הוא כנראה אדם אופטימי. בהצלחה".

שלמה בן-צבי, נכשלת?
"תודה רבה לך על הטלפון. כל טוב". 

משולחנו של מורן שריר

שבועיים חלפו להם מאז שמורן שריר, מבקר הטלוויזיה השנון והמושחז של "הארץ", הגיב כאן על תחביבו מהעבר, הדומה עד מאוד לזה של נתן אשל, לצלם נשים ללא ידיעתן מתחת לחצאית. שריר, נזכיר, העלה את הצילומים ל"פליקר", ובעקבות תלונה שהתקבלה באתר נמחק חשבונו. תגובתו המתומצתת של שריר ל"מי נגד מי" הייתה: "מדובר בסיפור מאוד ישן, שהבעתי עליו חרטה מזמן".

אין תמונה
מורן שריר. "מדובר בסיפור מאוד ישן, שהבעתי עליו חרטה מזמן", אמר ב-2014
קוראת מסורה טרחה לשלוח לי לינק מפתיע לחרטה שהביע שריר. הוא פרסם אותה בשבועון "רייטינג" באפריל 2007, כשבועיים לאחר שחשבונו הוסר בשל התמונות שהעלה. וזו לשונה: "אני לא אתמם – יש לי ניחוש טוב למה הורידו לי את העמוד. כן, היו שם תמונות שלא מצאו חן בעיני כל מיני אנשים; כן, האנשים האלה צדקנים; לא, התמונות לא פגעו באיש. הן בסדר גמור מבחינה חוקית ולהשקפתי גם מבחינה מוסרית. בחג החירות הזה אני לוקח את הצילומים למקום אחר".

נקפוץ קצת יותר משנתיים קדימה. ביוני 2009 שימש צלם ההלבשה התחתונה שריר כעורך מדור הפפראצי הלוהט "עיקר החדשות". במסגרת תפקידו, היה אחראי, בין השאר, לכיתובים האנינים שליוו את התמונות האלה של גל גדות. בעקבות הפרסומים שלחה סוכנות "לוק", שייצגה אז את גדות, מכתב התרעה לפני תביעה בטענה לפרסום לשון הרע. חברת הכנסת לעתיד, מרב מיכאלי, וכמה מחברותיה, החלו לגבש יוזמה להחרים את "רייטינג". ומה היה אז נוסח החרטה של שריר? "אני לא מוכן להתדיין עם אנשים חסרי הומור". כעבור שבוע נאלץ "רייטינג" לפרסם מודעת התנצלות בולטת.

נחזור ל-2014. בחודש שעבר, 12 ימים לאחר שפורסם כאן האייטם הראשון בעניינו, העלה שריר לחשבון האינסטגרם שלו את התמונה הבאה. תחתיה כתב: "משולחנו של מיזוגן".

מי נגד מי 72
תמונת האינסטגרם של מורן שריר. "נתראה באייטם של שבוע הבא"

רגע לפני סיום, קשה שלא להזכיר את הקולגה מתחום הצילום מזוויות נמוכות, נתן אשל. לפני שנה וחודש העלתה לפייסבוק נעה לנדאו, עורכת החדשות של "הארץ",  את הסטטוס הבא: "נתן אשל פרש מהשירות הציבורי בצל פרשת תיעוד אינטימי של נשים בניגוד לרצונן. במקום לשבת בבית ולא לצאת משם מרוב פאדיחות – עכשיו הוא מאיים לתבוע את הנשים שדורשות שלא ייקח חלק במשא ומתן הקואליציוני. מדוע? הן פשוט לא דייקו בעובדות. ובכן, אתה צודק נתן. דיוק זה דבר חשוב. אז אומר זאת כך: נציבות שירות המדינה, בפיקוחו של היועץ המשפטי לממשלה, בעטו את התחת השמנמן שלך ממשרד ראש הממשלה אחרי שצילמת תחתונים של נשים. כן, צילמת תחתונים של נשים. תבע אותי נתן".

נעה לנדאו, יכול להיות של"הארץ" יש סטנדרטים כפולים ביחס שלו לנתן אשל ולמורן שריר?
"לא אגיב".

עורך "הארץ", אלוף בן, אולי אתה?
"מורן שריר הוא מבקר הטלוויזיה הטוב בישראל, מפני שהוא דואג לאינטרסים של הצופים ולא של ערוצי השידור – גם אם לערוץ יש אתר אינטרנט עם טור ביקורת תקשורת".

מורן שריר מסר בתגובה: "נתראה באייטם של שבוע הבא".

ונחתום, כמיטב המסורת, בגילוי נאות: במסגרת תפקידו כמבקר הטלוויזיה של "הארץ" מותח שריר לעיתים קרובות ביקורת נוקבת על התכנים הירודים המשודרים ב"קשת". בעבר, מתח ביקורת לא ממש נוקבת על סרט ספציפי

כשהבוס מבקש לעשות מאמץ לשנות באופן מיידי את המגמה

רבים ממי שמוצאים את פרנסתם באתרי  התוכן מכירים את הכללים הלא כתובים: ככל שיש באתר יותר קטעי וידאו – יש בו גם יותר פרסומות. ככל שיש באתר יותר פרסומות – יש לו גם יותר הכנסות. המסקנה המתבקשת היא שעדיף להרבות בקטעי וידאו ככל האפשר. אבל מה אם אין סרטון מתאים לאייטם? האם עדיין צריך להכניס קטע וידאו? 

מי נגד מי 72
ההוראה של ינון מגל. פלייר וידאו בכל אייטם
אם תשאלו את ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה!", התשובה היא ככל הנראה חיובית. ביום שלישי שעבר הוציא מגל אימייל לכל העובדים, בזו הלשון: "חברים, מסתמן שאנחנו בחודש דל במיוחד בכל מה שקשור בצפיות וידאו. אני מבקש לעשות מאמץ לשנות באופן מיידי את המגמה. אנא הכניסו פלייר וידאו בכל אייטם. תודה".

את תוצאות ההוראה מלמעלה אפשר היה לראות ב"וואלה!" עוד באותו יום: הניוז הלוהט של שלישי שעבר היה מעצרו של הקומיקאי ירון ברלד. ב"וואלה!" פורסמו לפחות שלושה אייטמים שונים בנושא. בכולם, כפי שניתן לראות בתמונות, הופיע בדיוק אותו סרטון וידאו. דוגמה נוספת: ביום שבת האחרון מת הבמאי הצרפתי אלן רנה. ב"וואלה! תרבות" העלו טריילר לסרטו האחרון "לאהוב, לשיר, לשתות", ללא כל תרגום. ומה עם המעטים מבין קוראי "וואלה!" שאינם דוברי צרפתית? ובכן, שיתמודדו. מה שכן, בתחילתו ובסופו של הטריילר הופיעו כמובן פרסומות, כמקובל. 

מי נגד מי 72
הסיקור של "וואלה!" לפרשת ירון ברלד. שלוש כותרות שונות, אותו סרטון וידאו
ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה!", זה בנוגע לסרטונים שהורית להכניס לכל אייטם. תרצה להגיב?
"אם מישהו נפגע מהמייל אני שולח לו חיבוק חם ואוהב".

קונה? שוכר? קבלו אייטם יד 2

ואם כבר "וואלה!", קבלו אייטם רכילותי נוצץ: השחקן איתי תורג'מן רכש דירה במגדל יוקרה. אמנם מדובר בעובדה לא נכונה, אבל זו בטח לא הפעם הראשונה של אדם סרור.

ביום רביעי שעבר פרסם "וואלה! סלבס" את הכותרת "איתי תורג'מן רכש דירה במגדל יוקרה". באייטם נאמר כי תורג'מן "החליט לפנק את עצמו במתנה סופר יוקרתית. תורג'י הפרוד לא הלך על מכונית וגם לא על תכשיט, אלא על דירת פאר במגדל יוקרה. בזמן שחבריו לביצה מחפשים מגדלי יוקרה בצפון תל אביב או לפחות במרכז, האקס של אנה ארונוב החליט להתרחק קצת מההמולה של העיר ולהדרים לכיוון איילון, ורכש דירה בפרויקט החדש 'סנטרל פארק', הממוקם ממש בסמוך לכביש איילון".

איתי תורג'מן (צילום: צ'ינו פפראצי)
איתי תורג'מן. אייטם רכילותי נוצץ ושגוי | צילום: צ'ינו פפראצי
אלא שבדיקה קצרה גילתה שתורג'מן לא באמת קנה דירה במגדל, כי אם רק שכר אחת כזו. הבזק דז'ה-וו עמום מלווה בשיעמום מתון גרם לי למרבה הצער לנבור בארכיון. שם התברר כי רק לפני חודש פרסם צחי קומה אייטם פותח ב"העלוקה", שבו תיאר כיצד אחרי חצי שנה של חיפושים ונדודים בין חברים, שכר תורג'מן דירה בפרויקט "סנטרל פארק".

איתי תורג'מן, דירה להשכיר?
"אני לא מעוניין להגיב על זה".

עורך "וואלה! סלבס", אדם סרור, מילא לפרסם אייטם שגוי, אבל אפילו לא לקרוא את האייטמים של הקולגות?
"אין תגובה". 

סרט הודי (עם נגיעות של פורנו)

ומסוגה עילית לסוגה תחתית: ביום רביעי בבוקר עלתה בערוץ החופש של mako כתבה על מטיילים ישראלים בהודו שיצרו סרטון מאלפיים תמונות. האייטם פורסם במסגרת שיתוף פעולה עם האתר הודו, אלא שמשום מה הופיעה בה תמונה מדף של אתר פורנו באנגלית, ושלל הצעות לכל מיני סרטונים כחולים בתתי ז'אנרים שונים. רק כעבור כשעה וחצי תוקנה התקלה, אבל כל מי שרצה לשתף את הכתבה בפייסבוק, עדיין יכול היה למצוא בצמוד לקישור אליה את הצילום הלא כל כך רלוונטי (בתמונה).

מי נגד מי 72
ההפניה לכתבה ב-mako. התמונה בצד: מתוך אתר פורנו
עורך אתר "הודו", יריב פלג, רוצה לשתף אותנו מה בדיוק קרה שם? 
"אני שמח שהתמונה עזרה לחשיפתו של הסרטון המקורי ומלא ההשראה שיצרו שני המטיילים המוכשרים".

אורי רוזן, העורך הראשי של mako, עד כדי כך אתם נואשים?
"זו היתה תקלה טכנית, אבל אני שמח שהיא סיפקה לך תירוץ לגלוש לאתר הפורנו הזה כל השבוע לצורכי התחקיר העיתונאי".

למי כדאי לאויב להאזין? (2)

בשבוע שעבר סיפרנו כאן על סטטוס של סא"ל עודד הרשקוביץ, ראש ענף תקשורת בדובר צה"ל. תזכורת: ביום ראשון שעבר הרשקוביץ העלה לפייסבוק תמונה של הרמטכ"ל, בני גנץ, בעת שזה סייר ברמת הגולן. "אין גיזרה שבה איראן איננה מעורבת. היא מחלקת לפידים לפירומנים, אם תרצו, עם תחמושת, עם טילים, עם מעורבות בלחימה", ציטט הרשקוביץ את הרמטכ"ל בפוסט שצירף לתמונה, והוסיף חמש מילים משלו: "תזכרו את המשפט הזה. ניפגש".

מי נגד מי
הסטטוס של הרשקוביץ. העיקר שהאויב יידע לאיזה חשבון פייסבוק להתחבר
חמש המילים הללו של הרשקוביץ הפכו לשיחת היום בקרב הכתבים הצבאיים, ביניהם היה מי שהזדעזע מכך שבכיר בדובר צה"ל, השותף בדיונים מבצעיים, כתב את מה שכתב, בעיקר לאור העובדה שיממה לאחר הסטטוס, על פי מקורות זרים, תקפו מטוסי צה"ל בלבנון. את האייטם הקודם סיימתי במשפט: האמת? יש עוד מה להוסיף בסיפור (כולל פוטנציאל לתפנית מסקרנת בעלילה). אבל איך אומר הרשקוביץ? תזכרו את המשפט הזה. ניפגש.

ובכן, חלף שבוע, ואכן אנחנו נפגשים, הפעם אחרי שלוחמי שייטת 13 השתלטו בהצלחה על ספינת נשק איראנית בים סוף. תפנית מסקרנת בעלילה? בהחלט.

עודד הרשקוביץ, האויב מאזין. יכול להיות שבסטטוס שלך רמזת מבעוד מועד להשתלטות העתידית על הספינה האיראנית?
"אין תגובה".

ויכול להיות שבסטטוס שלך היה פוטנציאל לפגיעה בביטחון המידע?
"אני מבקש לא להגיב".

אותה כותרת בשינוי אדרת

בעיצומה של המחאה החברתית, במוצאי שבת, 6 באוגוסט 2011, התקיימה בתל אביב עוד אחת מהפגנות הענק נגד ממשלת נתניהו שבהן נטלו חלק מאות אלפי אזרחים. ב"ישראל היום", ביטאונו של ראש הממשלה, נחלצו מהמבוכה שפקדה אותם בשל ההפגנות נגד פוליטיקאי הבית, כאשר פרסמו את הכותרת הראשית הסתומה והחידתית: "המונים בתחושת ביחד" (למעלה). חלפו עברו להם שנתיים, חמישה חודשים ו-28 ימים: ביום שני האחרון סיקר "ידיעות אחרונות" בהרחבה, כמו גם שאר העיתונים, את הפגנות החרדים נגד חוק הגיוס לצה"ל. בכיתוב לתמונה הגדולה שבכפולת העמודים הפותחת (למטה) הופיעו שלוש מילים מוכרות. צירוף מקרים? נשמור את זה לקונספירטור. עקיצה למתחרים מ"ישראל היום" שמוגשת קרה היישר מרחוב מוזס 2? לא מן הנמנע שייתכן שבהחלט. ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב. 

מי נגד מי 72
הכותרת ב"ישראל היום" מ-2011 (למעלה), והכיתוב ב"ידיעות" מ-2014. עקיצה למתחרים

דובר צה"ל מודיע: שני עיתונאים נתקלו בשטח בנוי

ביום שלישי בלילה קיבל דודו בכר, צלם "הארץ", קריאה מהמערכת. כוחות צנחנים, כך נמסר לו, פשטו על מתחם שוק הכרמל ומתרגלים שם לחימה. בכר מיהר אל השוק, ומכאן רשות הדיבור לצלם: "הייתי בטוח שזה קשקוש, הגעתי לשוק, ובאמת ראיתי אותם ואת כתב חדשות ערוץ 2, ניר דבורי, עם צוות צילום. הוצאתי את המצלמה, ומיד קפץ עליי איזשהו בחור בלבוש אזרחי שאמר שהוא מילואימניק, שהוא מאמן אותם ושאסור לי לצלם. אחר כך הגיעה קצינה מדובר צה"ל וגם היא אמרה לי שאסור לי לצלם.

מי נגד מי 72
הצנחנים פושטים על שוק הכרמל. "לא מנענו מאף אחד לצלם", אומר גורם צבאי
"עמדתי שם, הרגליים שלי היו נטועות בקרקע. ראיתי צוות של ערוץ 2 מצלם, אבל לי אומרים שאסור לצלם. וזה בשוק הכרמל, מקום ציבורי, מה זאת אומרת אסור לי לצלם? זה עשה לי קצר בראש. באמת. תחשוב על זה: באמצע שוק הכרמל, צוות של ערוץ 2 בראש הכוח, ולי אסור לצלם".

מה עשית?
"פניתי לניר דבורי, כי אמרתי לעצמי שבכל זאת הוא קולגה. לא הבנתי את התמונה בהתחלה. אמרתי לו: 'ניר, תגיד להם משהו'. אבל הוא כל מה שעניין אותו זה איך אני יודע. ואז הבנתי שחדשות ערוץ 2 סגרו בלעדיות עם דובר צה"ל על הסיפור הזה, ושזו הסיבה שדובר צה"ל לא נותן לצלם. לא בגלל שיש פה איזה משהו סודי. פשוט רתחתי. חוצפה.

"ואז, תוך כדי שאני מתווכח עם הקצינה, דבורי והצלם שלו אמרו שבחיים הם לא נתקלו בהתנהגות כמו שלי. אמרתי להם שגם אני בחיים לא נתקלתי בכזו סיטואציה, ושאני מאוד מצטער עליה".

ניר דבורי סירב להגיב. גורם צבאי מסר: "צולמה כתבה בשוק הכרמל, אבל לא נמנע מאף כלי תקשורת לצלם במקום, היות שמדובר בשטח ציבורי פתוח".

בדובר צה"ל סירבו להגיב.

מילים ולחן: חגי אוזן

על עלילותיו של גורו האתיקה חגי אוזן כבר נכתב לאחרונה כאן וכאן. תקציר הפרקים הקודמים: אוזן מפרסם ביקורות מוסיקה ים תיכונית ב"ישראל היום" ובאתר "וואלה!", ובמקביל מעורב עד צוואר באותה תעשייה בדיוק שאותה הוא מסקר ומבקר. הוא התייצב בתקשורת לימינו של הזמר המפורסם אייל גולן, בזמן שהוא משתייך במקביל ל"ליאם הפקות", משרדו של גולן, כמנהלה של הזמרת נסרין קדרי. כעת מצטרפת דוגמה טרייה מובהקת נוספת לסיטואציה הייחודית שבה שרוי אוזן:

לפני שנה וארבעה חודשים הוציא עידו צוריאל, בוגר העונה הראשונה של "דה וויס", את השיר "מבטיח". מבקר המוסיקה הים תיכונית אוזן מיהר לנתח ב"וואלה! תרבות" את הסינגל החדש. "כדי להגיע לליגה של הגדולים הוא יהיה חייב לייחד את עצמו, וזה מה שניסה המנטור שלומי שבת לעשות עבורו", כתב אוזן על צוריאל. "הבעיה שצוריאל עכשיו נשמע כמו הגרסה התימנית של שלומי שבת. עושה רושם שבצוריאל יש יותר מזה. כדי לבלוט, צריך להתעסק עם חומרים, ובכן, בולטים".

הזמן חלף עבר לו, וביום ראשון הוציא עידו צוריאל סינגל חדש בשם "רציתי". על המילים והלחן לשיר הזה אחראי לא אחר מחגי אוזן, שהחליט לסייע לצוריאל להעפיל לליגה של הגדולים ולדאוג בעצמו לחומרים, ובכן, יותר בולטים עבור הזמר הצעיר. ואלה מילות הפזמון, תודה ששאלתם: "רציתי להציץ לך לחיים/ לראות אם נשאר משהו ממני/ רציתי רק לבדוק אם נותר/ זיכרון אחד קטן ששרד גם את הזמן".

מי נגד מי
חגי אוזן. "אתה מדבר איתי בתקופה שבה אני חוצה את הכביש"
חגי אוזן, אם כבר פותחים את זה, אז האמת שגם לי עצמי נותר זיכרון אחד קטן ששרד גם את הזמן.
"איזה זיכרון?".

זיכרון שקשור לביקורת הקודמת שלך על איכות החומרים של עידו צוריאל. בתור גורו של אתיקה, רציתי לדעת אם אתה מתכוון בקרוב לפרסם ביקורת על הסינגל החדש, שאתה עצמך כתבת והלחנת?
"ברור שלא. חד משמעית לא. אמרת שאני גורו של אתיקה – אז אני אגיד לך שוב שאני גורו של אמת. באותה תקופה לא הכרתי בכלל את עידו. לשמחתי הוא והאנשים שעובדים איתו ידעו לקבל את הביקורת באהבה ובצורה בוגרת. לאחר מכן יצא לי להכיר אותם, הם אנשים נפלאים וטובים. ישבנו יחד באולפנים ונולד החיבור הזה. השמעתי לעידו את השיר הזה, שהוא מאוד מאוד אישי, ולשמחתי הוא התחבר ואהב. ואם אתה כבר שואל אותי: אני חושב שהביצוע הוא מצוין והעיבוד פנטסטי".

אז אם אתה לא מתכוון לכתוב על צוריאל, ולא על אייל גולן, ולא על נסרין קדרי – על מי בסוף יישאר לך לכתוב?
"אז זהו, שאולי בסוף לא יישאר. אתה מדבר איתי בתקופה שאתה צופה בי חוצה את הכביש. אז יכול להיות באמת שאני אבליח מדי פעם לאיזשהו מאמר אורח. אבל אתה בדיוק צופה בי עכשיו מחליף את המדים". 

בחן את עצמך – התשובה:

התשובה היא ד', כמובן.

יוסף פריצקי, למה כתבת את זה?
"משום שלצערי כך נראות היום חדשות בטלוויזיה, ובהחלט יש בהן משום החפצה של נשים. שים לב שכל הדוגמגישיות נראות ומתלבשות די דומה. אותו ז'קט, שיער בהיר, העברית רדודה, התוכן נחות, וזה מה שיש לי לומר על השידור הזה. בכלל, מתי ראית בטלוויזיה שלנו מגישים כהי עור? ערבים? אנשים כבדי משקל? עצוב לי".

נפוטיזם? לך ספר לסבתא

איני יודע איך הומים היערות. איך מתכסים גגות בשלג המרהיב. כנראה שככה זה, אצלנו בדרום חולון. בדיוק כששקלתי להעתיק את מקום מגוריי לצפון חולון הרחוקה, צלצל הטלפון. על הקו היה הקונספירטור.

"תגיד, הורביץ", הוא פתח בתנופה. "אתה לא חושב שאולי הגיע הזמן שתכתוב משהו על שגיא ואבי?".

"אתה בטח מתכוון לשגיא כהן, מבקר המסעדות של 'הארץ', ולאבי אפרתי, מבקר המסעדות של 'וואלה!'", ניסיתי לנחש.

מעבר לקו ממש אפשר היה לשמוע איך הקונספירטור פוער את פיו בתדהמה. "אני בשוק, הורביץ", אמר אחרי שהתעשת. "איך הצלחת לקלוע?".

"צירוף מקרים", מלמלתי באדישות מעושה. "מה הם כבר עשו?".

"הם נראים לי מתואמים באופן חשוד", רטן הקונספירטור. "לפני חודש וחצי שניהם כתבו, בדיוק באותו יום, על מסעדת 'הרברט סמואל' החדשה והכשרה בהרצליה. ואם זה לא מספיק: בשבוע שעבר שניהם כתבו, יום אחרי יום, על מסעדת 'אונזה' בשוק הפשפשים ביפו. אתה לא חושב שזה קצת מוזר, הורביץ? אולי תחקור מה בדיוק קורה שם?".

"לא קורה שם כלום", אמרתי בפסקנות. "מדובר במסעדות חדשות, שנפתחו לא מזמן, והגיוני שגם שגיא וגם אבי, בתור מבקרי מסעדות ותיקים, ירצו לכתוב עליהן. אין ספק שמדובר בצירוף מקרים".

"באמת? צירוף מקרים? חשבת על זה לבד?", לעג הקונספירטור. "אז אולי תסביר לי בטובך איך זה שבחודש שעבר שניהם הצפינו, כל אחד בתורו, למושב לימן המרוחק, סעדו ב'ביסטרו מיכאל', שנפתחה כבר לפני כמעט שנה, ויצאו מגדרם כדי לשבח את המסעדה הזו? גם זה נראה לך כמו צירוף מקרים?".

"לא בהכרח", אמרתי בקנאה קלה. "אולי אבי ראה ששגיא כל כך מתמוגג, שהוא גם היה חייב להצפין למושב לימן ולטעום?".

"נו באמת, הורביץ", הפטיר הקונספירטור. "מעניין איזה תרוץ קלוש תמציא בקשר לאייטם של נחום".

"נחום ברנע, מן הסתם", זרקתי עוד ניחוש.

"טוב, זו לא ממש חוכמה", הגיב הקונספירטור בביטול. "איזה עוד חתן פרס ישראל לתקשורת בשם נחום שנינו מכירים? אבל אם כבר קלעת, למה שלא תבדוק לעומק איך זה שבטור שלו ביום שישי האחרון נחום העז לספר לקוראיו שהוא חיפש מחירי מכוניות דווקא באתר 'יד 2'?".

"מה הבעיה עם אתר 'יד 2'?", שאלתי בקוצר רוח הולך וגובר.

"שאלת את עצמך, הורביץ", המשיך הקונספירטור. "למה נחום לא עשה מערוף ל'ידיעות' ובדק את המחירים בלוח winwin ששייך לקבוצה? אולי בגלל זה הענישו אותו ושלחו אותו לעיר סימפרופול שבחצי האי קרים? למה שלא תחקור את זה לעומק?".

"כי זה גיבוב של שטויות", גיחכתי. "נחום תמיד זכה ותמיד יזכה לחופש מוחלט ב'ידיעות', וכמובן שזה גם כולל את החירות העיתונאית הבסיסית לגלוש באיזה לוח מכירות אינטרנטי שהוא רוצה. חוץ מזה, רוצה שאתן לך סיבה אחת מוצקה למה כל קשר בין לוח 'יד 2' לעיר סימפרופול מקרי בהחלט?".

"בהחלט", אמר הקונספירטור.

"כי זה פשוט צירוף מקרים", סיכמתי את הדיון ההזוי.

"בטח, הורביץ, צירוף מקרים", אמר הקונספירטור במרירות. "ולמה אתה לא כותב על הסכסוך הדרמטי בין א' ל-א'? או לפחות רומז על זה, כדי שאחר כך תוכל לטפח את ההרגל המגונה שלך שבו אתה משוויץ שידעת עליו לפני כולם?".

"החיפזון מהשטן", ניסחתי את דבריי באיטיות. "כל דבר בעיתו".

אבל הקונספירטור לא ויתר. "אתה מתחמק, הורביץ", הוא המשיך לנדנד. "כמו שאני מכיר אותך, תיכף גם תגיד שהנפוטיזם המדאיג בתקשורת, שהרים השבוע את ראשו המכוער, הוא בטח גם צירוף מקרים".

"נפוטיזם?", הרמתי גבה.

מי נגד מי 72
המאמר של הגיס של נעה לנדאו, עורכת החדשות של "הארץ". נפוטיזם 1
"בלי סוף", אמר הקונספירטור. "נתחיל בעמית גבריהו, חוקר צעיר במכון הישראלי לדמוקרטיה שפרסם ביום שישי, לראשונה בחייו, מאמר בעמודי הדעות של 'הארץ'".

"נראה לי שאתה קצת מתבלבל", אמרתי בהיסח הדעת. "אני לא מכיר שום גבריהו בתקשורת".

"נכון", המשיך הקונספירטור. "אבל על נעה בטח שמעת".

"נעה לנדאו, עורכת החדשות של 'הארץ'?", שאלתי בעניין.

"זה כנראה היום שלך, הורביץ", מלמל הקונספירטור. "ולכן אני אסלח לך גם הפעם על הניחוש המוצלח. למה שלא תחקור לעומק איך דווקא הטקסט של הגיס של נעה הגיע לחלקו העליון של אחד מעמודי הדעות, והוצב ממש במקביל למאמר של המו"ל עמוס, ולא נחת, למשל, בתחתית העמוד, היכן שמרוכזים המכתבים למערכת?".

"אני משוכנע שזה אך ורק בגלל שיקולים מקצועיים", אמרתי בנחת. "או לכל הפחות בגלל צירוף מקרים".

מי נגד מי 72
הצילום של הבת של ורדית סימני, הרל"שית של נוני מוזס. נפוטיזם 2
"כן, הורביץ?", התרעם הקונספירטור. "ומה לגבי ורדית, ראש הלשכה המיתולוגית של נוני, והבת המקסימה שלה דריה?".

"מה באמת לגביהן?", שאלתי בעניין.

"אתה לא חד, הורביץ", נזף הקונספירטור. "לא שאלת את עצמך איך זה שדווקא דריה המתוקה, מכל הילדים, קיבלה תמונה במוסף 'ממון' של יום שישי, בכתבה של מומחית הצרכנות שושנה על תחפושות לפורים?".

"ההסבר דווקא נראה לי די פשוט", אמרתי בשלווה. "ראשית, דריה היא רק אחת מ-13 ילדים וילדות שצולמו לכתבה. שנית, דריה התחפשה לטינקרבל שזו תחפושת שאף כתבה על פורים אינה שלמה בלעדיה. ושלישית, מדובר בצירוף מקרים טהור".

"תגיד, הורביץ", אמר הקונספירטור בכעס הולך וגובר. "יכול להיות שאתה מנסה לטאטא את כל נושא הנפוטיזם בתקשורת מתחת לשטיח?".

"למה שאני אעשה את זה?", השתוממתי.

מי נגד מי 72
האייטם על הסבתא של אביב הורביץ, נודניק מקצועי. נפוטיזם 3
"כי גם אתה מעורב בזה השבוע עד צוואר", סינן הקונספירטור בזעם עצור. "למה שלא תספר לי ולכל הקוראים ההולכים ומתמעטים שלך מי זו חנה הורביץ, ואיך סידרת לה להופיע מעל דפי 'ידיעות אחרונות'?!".

"אני לא חושב שכדאי להלאות בזה את הקוראים", ניסיתי להתחמק.

"כדאי ועוד איך", קרא הקונספירטור בכעס. "רק אל תגיד לי שהעובדה שהתמונה של סבתא שלך הופיעה בעמוד 2 של '24 שעות', בפינה היוקרתית 'להזדקן בכבוד', היא גם צירוף מקרים".

"ניחשת נכון", אמרתי בתמציתיות.

"לא קונה את זה, הורביץ", אמר הקונספירטור. "תגיד, יכול להיות שגם אתה נכנסת לרשימת אנשי שלומנו של 'ידיעות'? כי אם כן, צריך להודיע על כך בהקדם לגונן מהעיתון המתחרה, כדי שימהר להוקיע אותך ואת הקשרים הפסולים שלך עם אימפריית הרשע".

"קודם כל, נדמה לי שגונן ממילא רואה בי אימפריית רשע קטנטנה בפני עצמה", אמרתי. "חוץ מזה, לא היה לי שמץ של מושג שסבתא חנה תופיע ב'24 שעות'".

"תישבע", אמר הקונספירטור.

"בחיי", אמרתי. "סבתא חנה לא אמרה לי כלום. איכשהו יצא שלא דיברנו כבר כמה חודשים. וחוץ מזה, אל תשכח את הדבר החשוב באמת".

"מה הדבר החשוב באמת?", פיהק הקונספירטור.

"שהפינה 'להזדקן בכבוד' היא בעצם תוכן שיווקי. סוג שיתוף פעולה מסחרי פורה של 'ידיעות' עם הקרן לידידות, שממנו כולם מרוויחים", אמרתי ברוגע. "הקשישים מתפרסמים, 'ידיעות' מקבל כסף מהקרן לידידות והקוראים זוכים מדי יום למידע עיתונאי מרתק, נשכני ועדכני, ואפילו יכולים לפגוש לגמרי במקרה את הסבתא הפרטית שלהם, אם לא בבית האבות אז לפחות בעיתון".

"רגע", שאל הקונספירטור. "אבל מה לעזאזל יוצא מכל זה לנשיא הקרן, הרב יחיאל אקשטיין?".

"אל תדאג ליחיאל", אמרתי לקונספירטור בידידות. "סמוך עליו שהוא יודע טוב מאוד לדאוג לעצמו".

ואם כבר ידידות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

גילויים חדשים בפרשת הכדורים הפסיכיאטריים

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר