נחום ברנע, סופה של תקופה
תם עידן ב"ידיעות אחרונות"? בהחלט.
לפני 29 שנים וחצי, ביום שישי 28 באפריל 1989, פרסם נחום ברנע את הטור הראשון שלו ב"מוסף לשבת". אהוד ברק היה אז אלוף שאפתן בצה"ל שחתר להתמנות לרמטכ"ל וחלם על כהונה עתידית כשר ביטחון וראש מממשלה. מאז, כיהנו 9 רמטכ"לים, 12 שרי ביטחון ו-7 ראשי ממשלה. נחום ברנע כתב בכישרון נדיר על כולם, כשבלשכת העורך הראשי של עיתונו, "ידיעות אחרונות", מתחלפים 7 בוסים ב-8 קדנציות. לא עוד.
עד כמה הצעד הדרמטי הזה קשור לעובדה שבשישי הקרוב יפרסם עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חברת החדשות, את טור הבכורה שלו באותו מוסף? מבחינה מהותית – אין כל קשר. מבחינת העיתוי – אולי. בקטנה.
כבר לפני יותר משנתיים – זמן רב לפני שסגל קיבל גישוש ראשוני על האפשרות לעבור מהעיתון של אבא שלו לעיתון של נוני מוזס – הביע חתן פרס ישראל ובכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות" בפני עורכיו את רצונו לפרוש מכתיבת עמודים 2-3 במוסף לשבת. למה בעצם? ברנע נימק זאת בכך שהמחויבות לנפח מילים גדול כל כך מכבידה עליו, ושהוא מבקש לכתוב בפורמט גמיש יותר, שבו לא ייאלץ למלא שני עמודים בכל שישי. חמש שנים קודם לכן, ב-2011, עם הגיעו לגיל הפנסיה 67, שינה ברנע את אופן העסקתו ב"ידיעות": במקום לעבוד כשכיר תחת הסכם קיבוצי, כפי שהיה עד אז, הוא הקים חברה בשם "מקלדת", וחתם עם "ידיעות" על חוזה לחמש שנים נוספות. באמצע 2016, לקראת תום תקופת ההסכם, ביקש להפסיק לכתוב את הטור בפורמט הקבוע, אך לאחר שיחות שכנוע הסכים להאריך את החוזה בשנתיים נוספות. הוא חלק את התלבטויותיו הכנות עם סביבתו הקרובה, שמע דעות לכאן ולכאן (בעיקר הפצרות שימשיך במלאכתו), מה שהוביל לפרסום הבא:
למה ברנע לא מימש את רצונו כבר לפני שנתיים? סיבה אחת (שכותב שורות אלה מכיר אישית היטב ומקרוב) היא נטייה מסוימת של בעלי טורים קבועים במוספי ו/או מגזיני סופ"ש (בעיקר אלה שעושים זאת זמן רב וסובלים משחיקה מובנת) לנסח בראשם מכתב התפטרות כמעט כל יום ראשון – כשעדיין לא ברור להם כיצד ימלאו את היריעה הרחבה העומדת לרשותם – ולקרוע אותו בדמיונם לגזרים בימי חמישי, כשהטור רואה אור (בעיקר אם הם מצליחים, מעת לעת, לגלות שביעות רצון מסוימת מהתוצאה). גורם משמעותי נוסף שעיכב את מימוש רצונו של ברנע היה עורך "ידיעות" עד לא מכבר, רון ירון, שעשה כל שביכולתו והפעיל את מלוא השפעתו כדי לשכנע את העיתונאי מספר אחת שלו שלא לנטוש את הכפולה הפותחת של המוסף. ברנע העריך מאוד את ירון, ולקח קשה את דחיקתו. הוא החמיא לו בעיתון במילים נרגשות ("ירון הוא הטוב במפצחים: בכותרות שהוא מנסח, בעיתונאים שהוא שוכר, בקמפיינים שהוא יוזם") ואירח בדירתו את מסיבת הפרידה מירון.
במובן מסוים, החלטתו של נוני מוזס למנות את נטע ליבנה לעורך "ידיעות", במקום ירון, הייתה צעד אחד יותר מידי לברנע. בעבר, ניסה בכיר כתבי "ידיעות" – בשלוש הזדמנויות שונות – לגרום לבוס של הבוסים לחזור בו מפיטוריהם של שלושה עיתונאים בכירים, שאותם הוא העריך מקצועית ואישית: ב. מיכאל, אורי משגב ויגאל סרנה. מוזס, אין דרך מנומסת יותר לומר זאת, לא ספר אותו.
לפני כחודשיים, כשברקע פרישתו הכפויה של רון ירון, ולקראת תום השנתיים הנוספות בחוזה בין תאגידי התקשורת "ידיעות" ו"מקלדת", העיר ברנע את תשומת לבו של העורך החדש, נטע ליבנה, כי ההסכם המחודש בינו ל"ידיעות" עומד לפוג. הוא שב והביע את רצונו להשתחרר מכתיבת הטור הקבוע, והניח על שולחנו של ליבנה מכתב שבו תיאר כיצד הוא רואה את המשך כתיבתו בעיתון בעידן שלאחר מכן. בשלב הזה ברנע עדיין לא ידע על המגעים המתנהלים מזה תקופה ממושכת בין "ידיעות" לעמית סגל. ליבנה, כמו קודמו רון ירון, ביקש מברנע להמשיך לכתוב את הטור בפורמט הנוכחי (ובלי קשר עלה לרגל לסימה קדמון כדי לרכך כיס התנגדות נוסף). השיחות נמשכו. ברביעי שעבר, עם התפטרותו של אביגדור ליברמן מתפקיד שר הביטחון, כשנדמה היה שהבחירות יתקיימו במרץ הקרוב, ברנע השתכנע להמשיך ולכתוב את הטור במוסף עד לאחריהן. אלא שבימים שלאחר מכן, כשהוסר איום הבחירות, הוא החליט שזהו העיתוי הנכון ביותר לממש את רצונו הוותיק.
ומה לגבי עמית סגל? לפני כשבעה חודשים, עוד בתקופתו של רון ירון, החלו בדיסקרטיות המגעים עם הפרשן הפוליטי של חברת החדשות. בשלבי המו"מ הראשוניים הרצון היה שסגל יכתוב בעמודי הדעות ו/או החדשות, במתכונת דומה לזו של אמנון אברמוביץ' ושל נדב איל, שמפרסמים גם הם טורים ב"ידיעות" מפעם לפעם. אלא שבישורת האחרונה של המו"מ, בתקופת נטע ליבנה, הוחלט כי סגל יכתוב בקביעות ב"מוסף לשבת", במתכונת של סיון רהב-מאיר. בין ברנע לסגל לא שוררת חיבה יתרה (ר' באייטם הבא). עד כמה תרם הסיכום הזה להאצת רצונו של ברנע לפרוש מכתיבת הטור הקבוע? כאן יש שתי פרשנויות: האחת טוענת כי אלמלא שילובו של סגל במוסף – יתכן שברנע היה משתכנע להמשיך עם הטור במתכונתו הנוכחית לפחות בשנת 2019 הבעל"ט. הפרשנות השנייה גורסת כי ברנע היה פורש בכל מקרה, גם אלמלא הצטרפותו של סגל. או במילים אחרות: מדובר בסך הכול בסתם צירוף מקרים.
איך עומד להיראות גיליון "המוסף לשבת" של מחר? את עמודים 2-3 יתפוס הטור הקבוע של סימה קדמון, שתקודם למקומו היוקרתי של ברנע. זו הפעם השנייה בקריירה שבה קדמון משתדרגת מכפולת העמודים 4-5 לכפולה הפותחת 2-3. הפעם הקודמת התרחשה בשנת 1994, כשאמנון אברמוביץ' פרש מ"מעריב" לאחר שהתברר שהאזינו למכשיר הטלפון שלו במסגרת פרשת האזנות הסתר. טור הבכורה של עמית סגל ישובץ בפיסת הנדל"ן שהייתה רשומה בטאבו על שמה של קדמון ב-20 השנים האחרונות: עמודים 4-5. ברנע עצמו ייעדר מדפי המוסף הקרוב, אבל בהמשך צפוי לכתוב בו, במתכונת שונה, ותחת אותה קורת גג עם סגל. במקביל יפרסם מאמרים בעמודי החדשות והדעות. בחודש שעבר חגג ברנע יומולדת 74. גורם ב"ידיעות" – שאינו חיים רוזנברג – הביע השבוע חשש כי הפסקת טורו הקבוע במוסף, היא צעד שעלול לקרב בהמשך את סיום עבודתו בעיתון.
נחום ברנע נמנע מלהגיב.
נחום ברנע VS עמית סגל (ולהיפך)
עד כמה מתוחים היחסים בין ברנע לסגל? עד כמה מקפידים הצדדים על הדדיות בקשר בשנים האחרונות?
באוקטובר 2014 יצא ברנע בטורו נגד "כתב טלוויזיה" שלא שאל את נתניהו מדוע החליט לסעוד עם שלדון אדלסון במסעדה במנהטן, ולא במלון, ובכך הביא לחסימת כבישים. סגל, בתגובה, העלה לטוויטר מפה שהראתה כי המסעדה שכנה בתוך מתחם שממילא נסגר סביב המלון שבו שהה אז נתניהו.
במאי 2016 מתח ברנע ביקורת על "חבורה של צייצנים מההתנחלויות, אחד בשם ריקלין ושניים בשם סגל, שמפיצים את בשורתם לאומה בציוצי טוויטר". התגובה לא איחרה לבוא. "שמישהו בפרינט יעדכן את ברנע שלצייצן השני 'סגל' יש יותר קוראים בטוויטר ובפייסבוק ממה שיש לו בנייר. תקנה טוויטר, ברנע", צייץ אז אלדד יניב, וסגל הגיב ליניב: "אם אתה רוצה שברנע יקרא, שגר אליו טלגרמה".
בגיליון "ליברל" האחרון פירסם ברנע טור שבו מתח ביקורת על "עיתונאי השופוני", אלה העסוקים בלתחזק את החשבונות שלהם ברשתות החברתיות. "גם כשהם באולפן טלוויזיה, בזמן שידור, העיניים נמשכות אל צג הסלולרי, האצבעות מקלידות. צר עולמם כרוחב הפס", זרק ברנע רמז עבה על עיתונאי ספציפי. הטור פורסם לצד כתבה של אליק מרגלית שתיארה כיצד הפכו עיתונאים בולטים למותגים בפייסבוק ובטוויטר. אחד המרואיינים היה סגל, שסגר חשבון ישן עם ברנע. "מאחורי הטענות על חוסר אובייקטיביות מתחבא בדרך נהי על אובדן השפעה", אמר. "אני לא אשכח שנחום ברנע, כשסוכלה או לא יצאה לפועל ממשלת האחדות בין הרצוג לנתניהו, כתב במין מרירות כזו על הצייצנים, אחד מהם סגל הנ"ל, שמבשרים ואחראים לכך והם נושאים את בשורתם לאומה בציוצים. עכשיו, לא הבנתי כל כך את הטיעון, ומה הוא היה? זה לא שברנע היה באותו מקרה בעמדה אחרת, גם הוא היה כנראה נגד ממשלת האחדות. כל הדיבורים האלה על 'מביעים את עמדתם' מגיעים הרבה פעמים מצד אנשים שהרבה מאוד שנים הביעו את עמדתם שלהם – אבל דאגו לשלוט באמצעי הייצור של האינפורמציה. לכן אני לא ממש מתרגש מהעניין הזה".
סגל עקץ בשנים האחרונות לא רק את ברנע, אלא גם את מו"ל "ידיעות", נוני מוזס, הבוס החדש שלו. בראשון האחרון הזכיר אורן פרסיקו באתר "העין השביעית" את הציוץ שהעלה סגל בינואר 2017, זמן קצר לאחר הסקופ של גיא פלג על השיחות הלוהטות בין ראש הממשלה נתניהו למוזס:
כששאל פרסיקו את עמית סגל האם כעת הוא חושב שראוי שמוזס ימשיך בתפקידו, השיב סגל: "אין תגובה".
פרשת אריה דרעי 2? חפשו בעמודים הפנימיים
ואם כבר "ידיעות": האם המלצה של המשטרה להעמיד לדין שר בכיר בחשד למרמה והפרת אמונים, עבירות מס, הלבנת הון, ושיבוש הליכי משפט, ראויה לכל הפחות להפניה בולטת (אם לא לכותרת ראשית) בעמוד הראשון של עיתון יומי? בשלישי האחרון המליצה המשטרה לפרקליטות להעמיד לדין את אריה דרעי בכל שורת העבירות החמורות הללו. למחרת, כך נראתה הכותרת הראשית של "ישראל היום":
כך נראתה הכותרת הראשית של "הארץ":
כך נראתה הכותרת בראש עמוד השער של "מעריב":
ומה בעמוד הראשון של "ידיעות"? שם לא הופיעה אף מילה על דרעי ו/או על המלצות המשטרה.
"ידיעות", כמובן, לא יכול היה להתעלם מהמלצות המשטרה, והקדיש להן את עמוד 6, עם הכותרת הבולטת "הסתבכות בשידור חוזר". עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שדרעי – כמו במקרים אחרים בשנים האחרונות – שוב זכה לעוד תפנוק קטן (במסגרת המגבלות) מדורשי טובתו ברחוב מוזס. הרבה מים זרמו בירקון מאז יוני 1990, כאשר מרדכי גילת, יחיד בדורו, החל לפרסם ב"ידיעות" סדרת תחקירים מטלטלת וחסרת פשרות, שבסופו של דבר הובילה להרשעת דרעי ולשליחתו לבית הסוהר. פרשת דרעי הייתה אחד ההישגים העיתונאיים החשובים והמהדהדים בתולדות "ידיעות". עיתונים אוהבים בדרך כלל לשוב ולהתבשם בשיאים כאלה, בין אם על ידי צילום מוקטן של כותרות התחקירים מפעם, ובין אם בפרסום מסגרת נפרדת עם תזכורת לחשיפה שהובילה את שר הפנים לשעבר לכלא. שום דבר מהללו לא הופיע ב"ידיעות" בשנים האחרונות (וכמובן גם לא הפעם).
מה כן פורסם? הנה דוגמה לאחד הפינוקים, מתוך גיליון ערב סוכות בשנת 2012, שבועות ספורים לפני שובו של דרעי להנהגת ש"ס. "דרעי חוזר", הכריזה אז הכותרת הראשית, ואילו הכותרת בשער המוסף הייתה: "אריה שוב שואג". דרעי, כך התברר, "סולח לכולם", ואפילו הואיל בטובו למחול לפרקליטות ולמערכת המשפט. "אין לי היום חשבון עם אף אחד מהם", הצהיר בראיון. "לא באופן כללי, כמסגרת, ולא באופן אישי כלפי אף אחד. היו לי טענות, אבל מחלתי על הכול". תודה באמת.
ברביעי בשעה 22:01 פניתי ל"ידיעות אחרונות" בבקשת תגובה, אך שם נמנעו מלהתייחס. למחרת הגיעה תשובת העיתון, על גבי העמוד הראשון, שהייתה עוצמתית יותר מכל תגובה:
התפתחות דרמטית: הנהג לא יואשם בהריגה (רק חבל שבפרקליטות לא שמעו על זה)
החיפזון מן השטן? בהחלט. בחמישי האחרון אחר הצהריים הוציאה חברת החדשות את הפוש הבא, עם סקופ דרמטי של הכתב בדרום, תמיר סטיינמן:
מי שנכנסו לפוש, נתקלו בכותרת בלעדית ומפתיעה על לורן אנקרי, הנהג שהתנגש ברכבה של משפחת עטר:
הסקופ שודר גם במבזק השעה שש. "התפתחות דרמטית בחקירת התאונה בכביש 90 שבה נספו שמונת בני משפחת עטר", פתחה המגישה, נטעלי שם טוב. "הפרקליטות חוזרת בה מסעיף ההריגה שנכלל בכתב האישום שהוגש רק הבוקר נגד הנהג לורן אנקרי, שהתנגש חזיתית ברכבה של המשפחה לפני כשבועיים".
הידיעה עוררה הדים רבים ותגובות זועמות, אלא שעד מהרה הוציאה הפרקליטות הכחשה גורפת. "לאור הפניות בהמשך לפרסום בעניין כתב האישום שהוגש היום נגד לורן אנקרי, ברצוננו להבהיר כי הפרסום שגוי", נכתב בהודעה. "בניגוד לנטען, אין בחוות הדעת המשלימה אשר התקבלה היום כדי לשנות כהוא זה מן המסקנות אודות אופן נהיגתו של הנאשם, לרבות נהיגתו תחת השפעת סמים, ולפיכך גם אין כל שינוי באשר לסעיפי העבירה בהם הואשם הנאשם". לאור התגובה הנחרצת, שהפכה את הסקופ לפלופ, לקחה גם חברת החדשות צעד אחורה, הוסיפה סימן שאלה לכותרת וסייגה את כותרת המשנה:
בעקבות המפולת, במהדורה המרכזית של שמונה בערב ניסו למזער נזקים ולהציג סיטואציה מורכבת. "כתב אישום בגין הריגה הוגש היום נגד לורן אנקרי, הנהג החשוד בהריגת שמונת בני משפחת עטר מפסגות", דיווח המגיש, דני קושמרו. "כתבנו תמיר סטיינמן דיווח לראשונה שמספר שעות לאחר הגשת כתב האישום התקבלה חוות דעת רפואית שביקשה הפרקליטות ולפיה אין אפשרות לקבוע מתי עישן את הסמים, ולפיכך לטענת הסנגורים שלו אין אפשרות לקבוע האם זה מה שגרם לתאונה, ויש להמיר את סעיף ההריגה לגרימת מוות ברשלנות. למרות חוות הדעת הרפואית פרקליטות המדינה מוסרת שאין בכוונתה לשנות כהוא זה את סעיפי האישום נגדו". כדי להשלים את הפיאסקו, דברי פרקליטו של הנהג תורגמו במהדורה לא נכון: במקום "להפיג את החשד", הופיעו בכתובית המילים: "להפיק את החשד".
תמיר סטיינמן וחברת החדשות נמנעו מלהגיב.
בניגוד לפרסומים קודמים (של עצמי)
אמת לשעתה? לא נכחיש זאת. בחמישי האחרון שיגר הכתב לענייני משפט של חדשות עשר, אביעד גליקמן, את הציוץ הבא, שבו העריך כי המלצות המשטרה בתיק 4000 יינתנו עוד לפני סוף כהונת המפכ"ל רוני אלשיך:
שלושה ימים חלפו, ובראשון האחרון העלה גליקמן ציוץ עם גירסה שונה בנוגע ללוחות הזמנים של תיק 4000 (כולל דיאלוגצ'יק עם הכתב לענייני משפט של "גלובס", חן מענית):
באותו ערב ניסה גליקמן לחדד את דבריו גם במהדורה המרכזית. "תראי תמר, המלצות 4000 – הבחירות לא ישפיעו עליהן, גם אם מחר בבוקר יקדימו את הבחירות", דיווח. "הם נמצאים בשלבים האחרונים. עדיין יש השלמות חקירה אחרונות, בניגוד למה שפורסם זה עוד לא נגמר, אבל ההערכה היא שבחודש הקרוב כן יימסרו ההמלצות, כנראה אחרי שאלשיך ילך הביתה, אבל עדיין זה יהיה בחודש הקרוב". עכשיו הכול ברור. זו לא הפעם הראשונה, אגב, שבה גליקמן סותר קלות את עצמו.
השורה התחתונה, אם לסכם את שני הדיווחים של גליקמן, מטלטלת: המלצות תיק 4000, מתברר, יוגשו או לפני תום כהונתו של אלשיך כמפכ"ל – או אחריה.
אביעד גליקמן נמנע מלהגיב.
בעקבות החשיפה, השאלה של מי
ואם כבר גליקמן – בראשון האחרון הוא העלה את הציוץ הבא (שגם יצא בהודעת פוש של חדשות עשר):
כעבור יומיים, בשלישי, פירסם גם הכתב לענייני פלילים של "ידיעות", אלי סניור, כי המפכ"ל הציג מידע נגד אדרי בפני הוועדה למינוי בכירים:
אלא שלמחרת, ברביעי, שידרג "ידיעות" את הידיעה של סניור יום קודם לכן, הפך אותה משום מה ל"חשיפת 'ידיעות אחרונות'" (למרות שגליקמן והרמן פרסמו לפני), וגם הציג אותה בגאווה:
אלא שבהמשך אותו יום הודיעה הוועדה למינוי בכירים כי ניצב אדרי יצטרך לעבור פוליגרף. האם ההחלטה התקבלה בעקבות עדותו של אלשיך? נחיה ונראה. המשך יבוא? בהחלט.
ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מלהגיב.
הציטוט מול המציאות: השיא עוד לא נשבר
הציטוט: "אני מתגעגע גם לימים שבהם השפה העברית הספיקה לממשלת ישראל כדי לטפל בטרור, כי ראש הממשלה, שמכהן בתפקידו יותר מכל ראשי הממשלה שקדמו לו, כבר מיצה את המאגר הלשוני שהעברית העמידה לרשותו" (מאיר שלו, "המוסף לשבת", 16.11.2018).
המציאות: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אכן מכהן ברצף יותר מכל ראשי הממשלה שקדמו לו, אבל יעבור עוד זמן עד שישבור את שיא הכהונה המצטבר. עד שישי האחרון, מועד פרסום הטור של מאיר שלו, כיהן נתניהו בסך הכל 12 שנים ו-247 ימים. ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, כיהן בתפקידו במצטבר במשך 13 שנים ו-127 ימים. נכון להיום נותרו לנתניהו עוד 240 ימים (כ-8 חודשים) כדי לשבור את השיא.
מקור לא בלעדי מסר
וכעת לפינתנו הקבועה למחצה: כמו בכמה וכמה הזדמנויות קודמות, גם בשבוע החולף זכו שני פרשנים פוליטיים לתדרוך מקביל מאותו גורם אנונימי (שלא מאוד קל לנחש מיהו). הפעם מדובר ביוסי ורטר ("הארץ") ובעמית סגל ("מקור ראשון"):
עמית סגל: "רגע לפני ששרי הקבינט התרוממו מהכורסאות בבור הסודי, רגע אחרי שסיכמו על עצירת האש, הניח השר אריה דרעי את כף ידו על זקנו בתנועת דאגה ותהה: 'איך אנחנו יוצאים עם ההחלטה הזאת החוצה?'. כמו חבריו הוא שיער שהציבור יקום על הממשלה, אך לא שיער עד כמה".
יוסי ורטר: "'כולנו שמענו מה מוטל על הכף, מה עלול לקרות אם לא נסכים להפסקת אש', אמר שר שני. 'היינו חייבים לקבל את ההחלטה הזו, למרות שלא הרגשנו נוח... בסוף אריה דרעי הוא זה שאמר: אוקיי חבר'ה, החלטנו מה שהחלטנו, אבל איך אנחנו יוצאים עם זה החוצה? הבטנו זה בזה... ידענו שהדם בחוץ רותח'".
נוזף או מגבה, זו השאלה
האם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נזף במשנה שלו, עו"ד דינה זילבר, בעקבות הביקורת שלה על חוק "נאמנות בתרבות", או דווקא גיבה אותה? תלוי את מי שואלים. בחמישי האחרון, באותה הדקה, הוציאו ynet ו"וואלה!" את שתי הודעות הפוש הבאות, ההפוכות בתכלית:
מי דייק יותר? ynet. איך יודעים? כי אחרי שש דקות בלבד הוציא "וואלה!" את הפוש הנוסף הבא:
דברים בשם אומרם: ציר הספינה נשבר לשניים, ואנשים צוללים אל סופם הידוע והעצוב
מדי פעם אני מעלה בקבוצה הזו ידיעות שנראות כלכליות נטו, אבל מתוכן עולה כותרת אחרת לגמרי שרלוונטית לחייכם כיוצרים. הכתבה שפורסמה הערב ב"כלכליסט" מספרת בעצם את הסיפור הקודר מאוד על קריסתה המתהווה של yes. הסיפור של קריסת yes ראוי לכתבה עמוקה ונפרדת (איתי שטרן, רמז רמז), אבל אתקצר לכם את מה שעולה מהכתבה המצורפת ומהחלטת דירקטוריון בזק הבוקר: yes תחדל בקרוב מאוד להתקיים כחברה. כמעט כל הסמנכ"לים שלה מפוטרים בימים אלה, וסמנכ"ל התוכן יישאר עם אגף מצומצם מאוד שיכלול כמה שפחות אנשים שיפיקו מעתה מעט תוכן (בגדול – רק מה שהרגולטור יכריח אם בכלל). להגיד ש-yes הביאה את הקריסה הזו על עצמה יהיה נכון רק באופן חלקי (נכון כי שנים דרשו יותר מדי כסף מלקוחות עד שאלו התחילו לנטוש בהמוניהם והביאו להפסדי עתק. נכון באופן חלקי, כי yes מתאחדת עם החברות האחרות של בזק בגלל הקטסטרופה שהותיר מאחוריו שאול אלוביץ', והיא קשורה יותר לאיכויותיו המפוקפקות כבעלים ופחות לחברות שניהל).
כך או כך, אני עומד מאחורי האבחנה שלי ש-yes היא כיום התשובה הישראלית לטיטניק. עד לא מזמן היא נראתה כמו הספינה ההיא רגע אחרי הפגיעה בקרחון, כשכולם בה עוד לא מבינים את עוצמת האסון המתקרב. הערב היא כבר נראית כמו דקות הסיום של הסרט ההוא:עם ציר הספינה הנשבר לשניים ואנשים צוללים אל סופם הידוע והעצוב.
חברה שלי, שעבדה יחד איתי בחברה הזו, שאלה אותי הערב אם אני עצוב בנוגע למה שקורה לביתנו הישן, ומצאתי את עצמי עונה לה שלא. קודם כל רוב האנשים שאהבתי מהמקום ההוא ברחו ממנו בזמן, ושנית אני יודע שאת תרומתה של yes לתחום הפקות המקור ייקחו אחרים (קודם כל התאגיד). מי שכשרוני ועוד נמצא בחברה הזו ימצא עבודה במהירות, ומי מכם שמוכשר ובנה על yes כמשקיעה, ימצא גופי שידור אחרים שישקיעו בו.
(גיורא יהלום, מנהל אגף התרבות בעיריית תל אביב, לשעבר מנהל ערוץ yes דוקו ומנהל מחלקת הפקות המקור של yes, בפוסט שפרסם בקבוצת פייסבוק סגורה של מורי ובוגרי בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל)
מ-yes נמסר בתגובה: "חברת yes ממשיכה להוביל את הטלוויזיה הטובה בישראל, הזוכה לשבחים ופרסים בכל העולם, וגאה להשקיע כ-140 מיליון שקל ביצירה ישראלית מדי שנה. הדברים מנותקים מן המציאות ואינם ראויים לתגובה".
גיורא יהלום מסר בתגובה: "הדברים שכתבתי נאמרו בלהט הרגע, ואני מתחרט עליהם. בחרתי להסיר את הפוסט מכיוון שלא התכוונתי לפגוע, ובכל מקרה גם כמי שעבד בסלקום tv המתחרה אני יכול להעיד ש-yes אחראית לחלק נכבד מהפקות המקור המובילות בישראל. את השם שעשתה לעצמה אי אפשר יהיה לקחת ממנה, ומיותר לציין שאף לא ניסיתי. אני בטוח שתמשיך לעשות זאת גם בעתיד".
ותודה שטסתם
גשם בעיתו, כמה עצב בא איתו. הכול עצר, הכול עמד, ורק הטלפון צילצל. על הקו היה הקונספירטור.
"אתה בשל לסרטונים, הורביץ?", הוא שאל.
"איזה סרטונים?", הסתקרנתי.
"יש כמה וכמה", פתח הקונספירטור. "בטח נתקלת בסיקור הנרחב של הנוסעים החרדים שהשתוללו במטוס אל על מניו יורק לישראל אחרי שהבינו שהטיסה לא תנחת בארץ לפני כניסת השבת, נכון?".
"בהחלט", עניתי.
"מצוין", המשיך הקונספירטור. "אז בוא נתחיל בסרטון ששודר בשני האחרון בתכנית הבוקר של ערוץ עשר, עם קרדיט לצלם רוני מיטל. הנה, שולח לך. תראה איך החרדים נשמעים כשהם צועקים כאן במטוס:".
"צפית, הורביץ?", וידא הקונספירטור. "שמעת את הצעקות? זו אותה טיסה שבסופה האשימה החברה את הנוסעים החרדים בהשתוללות, אחרי שהבינו שהמטוס לא ינחת בארץ עד כניסת השבת, ואילו החרדים טענו שבכלל לא הייתה אלימות מצידם ושהחברה היא זו שהתרשלה ולכן הטיסה לא יצאה בזמן:".
"כן כן, מכיר את הסיפור", הפטרתי. "טוב, אני חושב שהסרטון הזה די מוכיח מי כאן צודק בוויכוח, לא?".
"ממש לא, הורביץ", נזף הקונספירטור. "כי מי שצילם את הסרטון הוא בכלל לא רוני מיטל, אלא יהודה שלזינגר, עיתונאי 'ישראל היום', שהיה על אותה הטיסה ממש. הנה הסרטון שלו, אותו הסרטון ששודר בערוץ עשר, אבל הפעם עם פס הקול המקורי. כמו שתיכף תיווכח, הנוסעים החרדים בכלל לא צועקים בו, אלא שרים:".
"רגע אחד, אז בעצם החרדים הם אלה שצודקים בוויכוח?", ביררתי. "לא הייתה שום אלימות מצידם?".
"אין לדעת", הטעים הקונספירטור. "יש גרסאות לכאן ולכאן. מה שבטוח הוא שבערוץ עשר התרחשה פדיחה מקצועית, שגם שלזינגר עצמו כבר נדרש אליו, כשהעלה השבוע את הציוץ הבא:".
"אתה הבנת את זה, הורביץ?", תהה הקונספירטור.
"מה הבנתי?", התעניינתי.
"שהגיע הזמן שתעשה מינימום של עבודה עיתונאית, תיקח תגובה מערוץ עשר, ותחזור אליי לפני שיחשיך", ענה הקונספירטור וניתק.
מערוץ עשר נמסר בתגובה: "לצערנו הייתה תקלה טכנית בעריכת קטע הווידאו. יום למחרת (שלישי) פרסמנו בתכנית הבוקר התנצלות בשידור. הווידאו היה רק קטע קצר מתוך דיון ארוך באולפן, שהיה מאוזן ומכבד כלפי כל הצדדים".
מגישת תכנית הבוקר, טליה פלד-קינן, תרצי להרחיב?
"ברור שמדובר בתקלה טכנית, כיוון שהדיון באולפן כמעט לא התייחס לסרטון עצמו, והיה אמפתי לכעס של כל הנוסעים – חרדים וחילונים כאחד".
בגאווה בלתי מוסתרת חזרתי לקונספירטור. "מה אתה מתלהב מעצמך, הורביץ?", הוא התעצבן. "קבל עוד סרטון מבית היוצר של ערוץ עשר, הפעם מהמבזק של שבע בבוקר ברביעי שעבר, יום אחרי הסיבוב השני בבחירות המוניציפליות. שים לב איזה שם משפחה חדש הם המציאו שם למפסיד בירושלים, עופר ברקוביץ, ושיבצו אותו גם בכתובית וגם בעל פה:".
"מעניין", פיהקתי.
"אתה יודע כבר מה לעשות, נכון?", הפטיר הקונספירטור וניתק בשנית.
בחדשות עשר נמנעו מלהגיב.
ואם כבר סרטונים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת", בערוץ 10 ובערוץ 20, ש-mako מתחרה באתר "וואלה!" ושהח"מ משלים הכנסה ברצועת הבוקר של "קשת".
לטור מהשבוע שעבר: איזו שמועה הופצה על אביגדור ליברמן?
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il